אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  הוא רק ביקש לעשות את אותם הדברים שכולנו עושים, באמת שזה לא משהו מיוחד ללכת בין הטיפות. כולנו עושים זאת מדי יום מבלי לשים ליבנו לכך. הבגדים לא באמת עניינו אותו בהתחלה. הייתה לו תחושה של ייעוד. הוא האמין שהגיע לעולם הזה בכדי לעשות בו משהו חשוב. אבל הגשם... כיצד ניתן בכלל לעשות משהו כזה עם כל כך הרבה הפרעות, שלא לומר – אנשים, מסביבך. אם לא היו אנשים, יתכן כי היה מצליח יותר, אך אז לשם מה היה מתאמץ כל כך? ממילא אף נפש חיה לא הייתה טורחת לתת לו את תשומת הלב הראויה. רצה הגורל / אלוהים / אללה / ישו / בודהה / ישות קוסמית (מחקו את המיותר) ונמצאה לו נפש אחת שיוכל לספקה. ככלות הכל, הרי נפש אחת היא עולם ומלואו, ולפיכך מה ההבדל בין השניים?

 

  "אסף..." הוא מאזין לה לפתע, מעירה אותו מחלום נוסף בהקיץ, "אכפת לך לקפל את הכביסה? אתה יודע כמה אני שונאת את זה..." היא מתייצבת מולו, ידיה על מותניה והוא מוקסם ממנה בכל פעם מחדש. הוא מחייך אליה משנתנה לו את תשומת ליבה והוא לה, אבל שרית לפעמים מאבדת את הסבלנות. בשבילו זה מרגיש כמו שבריר שניה, אך האמת העגומה היא שלפעמים נדרשות לו שניות ארוכות ומייסרות לענות לה, לשרית. היא מצידה מרגישה כל שניה כמו נצח. השעונים שלהם לא מתואמים תמיד, כמו עכשיו למשל, אבל כאשר הם בתיאום מלא... שרית מחכה לתשובה ונזכרת באחד מאותם רגעים. היא עקרת בית. אף אחד לא מכנה אותה כך, אך היא יודעת את האמת. זה לא מפריע לה. לא זה ולא החברות שלה שמחפשות העצמה נשית. שרית מאמינה שיש שני מינים ולכל אחד תפקיד בעולם הזה. ייעוד? זה לא בשבילה. היא כאן בכדי להעביר את הזמן בנעימים. לחיות מסיפוק אחד למשנהו זה לנהנתנים, ייעוד זה לתמהונים. בשבילה רק נעימות מתמדת בבקשה. אם מישהו יעז לומר לה שהיא אינה ממצה את כל היכולות הנהדרות שאלוהים חנן אותה בהן, שרית כבר תעמיד אותו במקומו. היא נזכרת בפעם ההיא שאסף לקח אותה לטייל ליד הבית. הם הלכו במעגל מסביב לשכונה, שום דבר מיוחד, אבל כאשר השעונים הפנימיים שלהם מתואמים קורים ניסים, גם אם אף אחד לא רואה. בשביל שרית ואסף טיול כזה ושיחה שמביאה כל אחד מהם למקומות שלא היה בהם מעולם הם נס קטן באמצע היום. על מה הייתה השיחה? שרית מנסה להיזכר ואז אסף כבר נזכר לענות.

  "אני אקפל, ברור. אני חושב שאולי יהיה לי הפעם רעיון, בזמן שאני מקפל." הוא קם מהספה בסלון, רזה וגרמי, תוך רגע קט לא יישאר זכר למקום מושבו. שרית אוהבת את העובדה הזו. אסף לא משאיר אחריו שובל. אם היה נוכח במקום מסוים ברגע מסוים והלך, כולם כבר שוכחים שאי פעם היה שם אסף, ישב שם אסף, אכל שם אסף, אסף בגדים וקיפל אותם אסף. כיצד הוא רוצה להטביע חותם בעולם הזה אם הוא אינו מסוגל להטביע חותם שיימשך יותר מכמה שניות? כיצד יכול אדם להשאיר חותם גשמי כה זעיר בכל מקום בו נוכח? שרית לא באמת מנסה למצוא תשובה לשאלה הזו, היא רק נותנת לזה לצוף, לשוט, לנסות למצוא מעגן חדש למחשבה הזו, הנעימה הזו.

 

  "אני חושב שמצאתי," אומר לה אסף מספר ימים מאוחר יותר, נושף קצוות שיער מעל מצחו. הלילה אני אספר אותו כמו שהוא אוהב, שרית חושבת אבל מייד עונה לו ואומרת, "מצאת מה, אסף?" הוא מביט בה מבולבל לרגע. הוא היה משוכנע שהיא שומעת את המחשבות שלו, שהיא נמצאת איתו אי שם כשהוא הוגה בדברים. הרי הוא משוחח איתה בנבכי ראשו, במחשבתו, פנימה, ואז היא כאן מולו והכל מבולבל שוב – האם הייתה היא רק שם? בראש? או שבאמת שוחחו שניהם יחדיו עכשיו במשך שעה תמימה?

  "אני יודע איך לקפל כביסה." הוא אומר ואז, בראותו קמט קטן מופיע במצחה של שרית, אחר לא יכול היה להבחין בו כלל, אבל אסף כבר מכיר וצופה את רצף האירועים שיובילו למבט התמיהה המלא על פניה. אז הוא מתקן את עצמו מייד, "לא, לא ככה, ברור שאני יודע לקפל. אני מתכוון שמישהו אחר יקפל – מכונה, את יודעת."

  "אבל אסף," היא אומרת לו, הבעת התמיהה הופכת, כמו גל שנשבר לרסיסי קצף לבנים, לפליאה שנותרת על פניה. מהיכן הוא מוצא את כל הרעיונות האלו כל פעם? בכל פעם מחדש היא צריכה להחזיר אותו לקרקע. היא ממשיכה ואומרת, "אתה לא יודע לבנות מכונות, אתה לא מחליף נורה בבית אפילו."

 "לא צריך!" הוא קופץ ממקומו בחיוך ענק ושופך את ערימת הכביסה הלא מקופלת לרצפה, "מישהו אחר יבנה, אני רק אומר לו מה צריך לעשות. זה ממש פשוט!" הוא אומר ומנופף באצבעו אל על. ניצחון! אבל הוא ממשיך כי שרית לא נראית משוכנעת והוא חושש ששוב היא תאמר לו שהכל שטויות, אבל הפעם הוא יודע שזה נכון, הפעם הוא יטביע את החותם שלו, אבל קודם כל הוא יעשה את שרית מאושרת. קודם כל הוא ייתן לה מנוח מקיפולי הכביסה הבלתי נגמרים.

  "אסף, בבקשה," היא אוחזת בשתי ידיו ונושקת על שפתיו, "תתרכז במחקר שלך באוניברסיטה, תעזוב את השטויות האלו. אני אסתדר עם הקיפולים וכשאני לא מסתדרת אני יודעת לקרוא לך, נכון?"

אסף מביט בשתי עיניה החומות, בעורה הבוהק, באפה הדוקר אותו בנעימות ממרחק, מבלי לגעת בו בכלל. הוא אוחז את שתי לחייה בשתי ידיו, בעדינות, בנעימות, כמו שהיא אוהבת ואומר לה, "אני אעשה בדיוק את זה, רק רציתי שתדעי שמצאתי, יש דרך לעשות את זה. מחר אני אזמין לי כרטיס טיסה להודו ואז אני אדע יותר."

שרית לא נבהלת, היא מכירה את הגחמות הרגעיות של אסף אבל בכל פעם מחדש מנצנצת דמעה אחת בעינה. אסף מבחין בכך מייד. בשבילו לראות זאת, לראות כך את שרית, גורם לו לבילבול. הוא רק אומר, "את יודעת שזה ממש קצר. ההודים מעולים בקיפול כביסה. אני רק צריך להציץ, לראות מה הם עושים ואני חוזר."

שרית מהנהנת בין כפות ידיו החמות, הנעימות, בלית ברירה. למרות שניסתה להביע את מחאותיה, למרות שניסתה לרמוז לו בעדינות בכל פעם מחדש שלא יעשה שטויות, שיתרכז בדברים שמולו... למרות הכל היא מעולם לא עצרה אותו ולא מתכוונת לעשות זאת עתה. היא מרגישה בדידות נוראה כשהוא הולך, אושר גדול כשהוא חוזר ומבטיחה לעצמה שבפעם הבאה לא תיתן לו לנסוע. אולי בפעם הבאה היא תיסע איתו? אולי הפעם הזאת בעצם? לא. היא מבחינה בכך שאסף צריך את הזמן לעצמו. היא רק תפריע לו בדרך. מחר הוא ילך לאוניברסיטה, ימשיך לעשות את הדברים האלו שרק הוא יודע מה הם במעבדה שלו לפיסיקה, והיא תמשיך לעשות את אותם הדברים שרק היא יודעת מה הם בבית. אולי היא תזמין אליה את נוגה מחר לצהריים. נוגה צריכה הפסקה מהילדים וזה זמן רב שלא ישבו שתיהן יחד בניחותא ודיברו על כל מה שעולה להן לראש. כן. היא תעשה זאת מחר ותשכח את כל התוכנית של אסף לנסוע להודו. היא מחייכת אליו ואומרת לו שיחזור לכביסה ושלא יעז לחזור מהודו בלי משהו נפלא בשבילה.

  "את לא תאמיני עם מה אני אחזור – את עוד תראי שרית. הפעם זה ממש הולך להצליח, אני יודע."

  "גם אני יודעת." היא אומרת אבל לא באמת מאמינה. היא אומרת זאת בכל פעם מחדש. כל פעם שאסף רוצה, בכל פעם שהוא חושב שזהו, הפעם זה יצליח, היא אומרת לו שזה יצליח. אפילו שאמרה קודם את כל מה שאמרה ולמרות שהתנגדה חלושות, תמיד, בסופו של יום עודדה אותו. בסיכומו של דבר מאום לא צלח, אבל לא ממש אכפת לה, למען האמת, היא רק רוצה שאסף יעשה מה שטוב לו וישאיר לה מקום לעשות מה שנעים לה. עכשיו מאוד נעים להתכרבל מול הטלוויזיה עם הסדרה האהובה עליה ולחכות שאסף יסיים עם הכביסה ויקרא לה למיטה. מחר יום חדש.

 

  הנייד מזמר לו נעימת רוק עתיקה ושרית עונה. זו הנעימה של אסף. שרית כבר חשבה שהיא איבדה אותו. קנה כרטיס טיסה להודו, עלה על מטוס ביום שלמחרת ואמר באוניברסיטה שלא יחכו לו. הוא מעולם לא אמר דבר כזה לפרופסור קריצמן. שרית חששה שמשהו כבר השתבש לגמרי, אבל אסף עבר באותו יום בבית, ארז מזוודה קטנה, נשק לה לשלום ונסע. שרית הרגישה שתחושת הזמן שלו שוב הולכת להשתנות, אבל אמרה לעצמה שאסף תמיד חוזר אליה. היא יודעת שזה כך. זה תמיד יהיה כך, היא מבטיחה לעצמה, מאחלת לעצמה, מתפללת לעצמה ואז חודש שלם עובר לו. חודש שלם ואסף לא מתקשר, לא מדבר, לא שולח מכתב, לא דואל, לא יונת דואר, לא שליח. דממה. שרית יודעת שהוא עסוק. שום דבר רע לא יכול לקרות לו. אפילו שזה הודו. אפילו שזה רחוק. אפילו שזה עלול להיות מסוכן. חבר שלו, צוף, אמר לה פעם שחבל שאסף לא נשאר בצבא.

  "זה לא בשבילו," היא ענתה אז, "הם מגבילים אותו, זה כמו כלא בשבילו."

  "את לא מבינה שרית, אסף הוא גאון מודיעין. הוא מסוגל להבין משברי רמזים דברים שאף אחד מלבדו לא מבין. הוא היה עושה את זה בכלל בלי להתאמץ."

  "מה זאת אומרת? מה הוא מבין בדיוק?" שרית בוחנת את צוף בעיון ונזכרת בכמה מאתם רגעים בהם אסף הבין אותה עוד לפני שהיא בכלל הבינה את עצמה. היא שולחת אליו מבט חטוף אבל אסף כבר איבד עניין בשיחה לפני מספר דקות והוא שקע לו בספר חדש שרכש לא מזמן. מדי פעם הוא משחרר ציחקוק קטן וממשיך לקרוא. הוא יספר לה אחר כך בקיצור את כל הספר, במיטה, לפני שילכו לישון.

  "אני לא יודע איך הוא עושה את זה," צוף מסביר, "אבל הוא מקשיב לכל מהדורות החדשות, קולט שברי משפטים, הבעות פנים ותוך רגע היה אומר לאריה, המפקד שלנו, שהוא יודע ששבוע הבא יקרה כך וכך. הוא תמיד צדק. במשך הזמן אריה למד להעריך את זה מצד אחד, אבל גם לפחד מזה, מצד שני. הוא לא הבין איך זה קורה. פעם אסף ניסה להסביר לו..."

  "הוא ביקש, אז ניסיתי, הוא לא היה מבין, אף אחד לא מבין. אני מצטער שזה ככה."

צוף ושרית מביטים בו אבל אסף לא מביט לעברם. הוא כבר צלל בחזרה לספר שלו.

  "את רואה על מה אני מדבר? הוא קולט הכל."

שרית רק מהנהנת. היא מקבלת את מה שצוף אומר, אבל כמו אריה, שנים לפניה, גם היא לא מבינה. שלא כמו אריה, היא לא מפחדת ולא חוששת מכך. פשוט לא אכפת לה כיצד זה מתרחש, היא רק שמחה על כך שדברים כאלו עדיין מתרחשים בעולמנו. עכשיו היא רק עונה לנייד שלה, משתדלת לא להסגיר את ההתרגשות בקולה, שלא יחשוב שעבר זמן רב, שיחשוב שהיה זה אך אמש שנפרדו דרכיהם לחודש שלם.

  "אסף שלי, איפה אתה? מה שלומך?"

  "שריתי, סליחה שלא התקשרתי, הייתי ממש ממש עסוק."

  "אני יודעת," היא עונה ובכל זאת דמעה קטנה זולגת מעינה. היא חוזרת ואומרת, "אני יודעת, אתה עסוק, זה בסדר. אתה בא הביתה?"

  "כן, כן, בטח. אה... אני כאן בשדה, את רוצה לבוא לאסוף אותי?"

שרית מביטה בשעון, בנייד, היא לא שמה לב איך הזמן עובר. אחת אחר חצות.

  "ברור אספי, אני עוד חצי שעה שם, בסדר?"

  "יופי," היא שומעת אותו זורח מאושר בצד השני של הקו ויודעת שיש לו בשורות טובות, "את לא תאמיני מה הבאתי לך! אני אומר לך שהפעם זה הצליח, הפעם זה הדבר האמיתי, וואו! את לא תאמיני. בואי, אני כבר ממש מחכה לך."

  "אני באה!" היא אומרת, כולה מאושרת אבל אסף כבר לא שומע אותה, הוא מנתק בסיום המשפט שלו והולך לאסוף את המזוודות: אחת שלו ואחת המתנה הנפלאה שהביא לשרית. מסוע המזוודות נע לאיטו ואסף כבר חושב על כל מה שעשה ועל כל מה שעוד צריך לעשות. כל התוכנית כבר אצלו בראש, כל שנותר הוא לבצע את אותם הדברים המסודרים אצלו בסדר מופתי במחשבותיו, במחברותיו, עוד רגע קט בקצות אצבעותיו. הוא רשם הכל כי הוא יודע שמחר הוא ישכח את הכל. הכל רשום ומסודר עכשיו במחברת שלו והנה שתי המזוודות שלו גולשות אליו באיטיות. אחת קטנה, הוא לא צריך הרבה, בטח לא בהודו, בטח לא במקום בו התאכסן בדירה קטנה קרובה למפעל. אחת גדולה, כמעט כמו מכונת כביסה. בזווית עינו הוא קולט מבט תמוה מכיוון אנשי המכס המסיירים באיזור. הוא יודע שיצטרך להתעכב מעט בהסברים ונזכר, שלא כהרגלו, בשרית שבטח כבר מחכה לו. זה בסדר, יש לו את כל המסמכים. רג'אב דאג לכל הדברים והבטיח לו שלמרות הפרשי השעות הוא יהיה זמין אם אסף יתקשר מהארץ, בכל שעה של היום. הכל כשורה, הוא אומר לעצמו ומתקשר לשרית לומר לה שהוא קצת מתעכב במכס. אחרי שעתיים של בדיקות וחקירות הוא יוצא ושרית רצה אליו, נתלית עליו והוא רק מחבק אותה בנעימות ואומר לה שהגיע הזמן ללכת הביתה. כבר מאוחר ויש הרבה מה לעשות מחר בבוקר.

  "אתה לא הולך לשום מקום מחר בבוקר." היא קובעת, מביטה עמוק לתוך עיניו הירוקות אפורות, מנסה לראות את בבואתה משתקפת אי שם במעמקים.

  "למה לא?" הוא שואל בתמימות, "יש עוד הרבה מה לעשות, הכל רשום לי, רוצה לראות?"

שרית מנידה בראשה ושלא כהרגלה מחליטה להציב לאסף עובדה מוגמרת. היא אומרת לו, "אספי, אתה לא היית כאן חודש שלם, אני יודעת שתחושת הזמן שלך שונה לפעמים ואין מאושרת ממני עכשיו כשחזרת ואני רוצה אותך עוד יום אחד בשבילי לפני שאתה חוזר למעבדה. הרי אמרת להם לא לחכות לך, נכון?"

פניו של אסף משתנים לרגע, כמו היו עוד כמה פיסות של פאזל נופלות באורח נס למקומן והוא אומר, "נכון, כמעט שכחתי מזה," ואז חיוך ערמומי מתגנב לקצות שפתיו והוא ממשיך, "את לא סיפרת לאף אחד שחזרתי עדיין, נכון?"

שרית רק מנידה בראשה ואסף ממשיך, "אם כך אני כולי שלך ואת כולך שלי מחר." הוא מחניק פיהוק ושרית נדבקת ממנו ומפהקת מבלי ניסיון להסתיר זאת. היא לוקחת את ידו בידה ושניהם נוסעים אל עבר הזריחה הממשמשת ובאה.

 

  "רוצה לראות מה יש בפנים?" אסף כולו קורן מאושר. הוא יודע שבעוד רגע מבטי התמיהה של שרית יתפוגגו והיא תהיה מאושרת מאין כמותה. הוא נזכר לפתע באותו טיול רומנטי לאורך חוף הים. למרות ההמוניות וחוסר הטעם שטיול כזה עלול לעורר, לא פעם היה צוחק בליבו על אותם זוגות שהיה רואה אותם מטיילים כך שלובי זרועות על חוף הים בשקיעה, והנה מצא את עצמו באותו מצב מגוחך להפליא. רק כעבור מספר ימים נראה היה לו הדבר מוזר, אך באותם רגעים, חוף הים בשקיעה בקיץ, הוא ושרית יד ביד יחפים בחול, נדמה היה לו שזה אחד מרגעיו המאושרים ביותר. אז שרית אמרה לו שהם צריכים לעבור לגור ביחד כי היא מתגעגעת בכל פעם שהוא עוזב. הוא רק הינהן ועברו מספר דקות עד שהבין כמה אירועים היו צריכים להתרחש וכמה רגשות היו צריכים להיבנות בכדי ששרית תאמר לו את מה שאמרה. הוא ראה שהיא חוששת, הרגיש את ידה מתחילה להזיע קלות בכף ידו ואז מיהר להרגיע אותה ואמר, "אני חושב שזה הדבר הכי נפלא שמישהו אי פעם אמר לי." אמר וחשב על כל הסרטים שבטח המשפט הזה הופיע בהם והטביעו בו את חותמם בתת התודעה שלו שהציפה הכל. הוא נעמד מולה, שתי ידיו אוחזות עתה בשתי ידיה, ונשק לה קלות, שרית מתרוממת על קצות אצבעותיה בכדי להגיע אליו, ראשה מורם אליו, בדיוק כמו עכשיו כשהוא עומד להראות לה באמת מה יש בפנים. שרית עוצמת את עיניה ואומרת לו, "תראה לי, אספי, למרות שאני בטח לא אבין כלום." ואז היא פוקחת את עיניה ומצחקקת קלות מפני שכך חוסר הידע שלה יהפוך מבורות לפליאה ומשם לתחושת נעימות שתתפשט לאיטה אצל אסף. הוא פותח את המכונה ומראה לה הכל ומסביר בפשטות, "את רואה? אפשר סתם לזרוק את הבגדים פנימה, ואז יש משהו כזה שכאילו מערבל את הבגדים, רק בשביל שיהיה קצת סדר..." ואז הוא תופס מה אמר ושניהם צוחקים, אבל אסף ממשיך תוך רגע ואומר, "זה לוקח כמה שעות בהן אי אפשר להפריע למכונה, הדלת נעולה לגמרי, אחרת הכל מתבלגן שוב, ואז בסוף יש ציפצוף נעים כזה," אסף לוחץ על כפתור ומדגים. לשרית זה נשמע כמו קריאת חיזור של איזה דולפין אבל היא רק מהנהנת בחיוך ולא אומרת כלום וכשהיא חושבת על זה לרגע זה באמת ציפצוף נעים. אסף ממשיך ומסביר ואומר, "אז אחרי כל זה את פותחת והבגדים מקופלים בפנים, ממויינים ומוכנים להכנסה לארון. את בטח כבר רוצה לנסות נכון?"

שרית מביטה בו רגע ארוך, שלא כהרגלה ואומרת, "כל זה רק בשבילי, אסף?"

אסף מביט בה בחזרה, נבוך לרגע אבל אז אומר בביטחון, שלא כהרגלו, "רק בשבילך מתוקה, את חושבת שיש עוד דבר או מישהו בעולם שהייתי מתאמץ בשבילו ככה? אמרתי לך שיום אחד המחקר שלי במעבדה ישתלם, אז הנה זה לפניך."

שרית לא באמת מבינה איך המחקר שלו קשור למכונה לקיפול כביסה, אבל זה ממש לא אכפת לה, וכך ממעמקים עולה הזיכרון והיא אומרת, "אני חושבת שזה הדבר הכי נפלא שמישהו אי פעם אמר לי." ומכיוון שזו הפעם הראשונה שאסף שומע את שרית אומרת לו בחזרה את מה שאמר לה לפני שנים, הוא מרגיש שנסגר מעגל ושכל חייו עם שרית יהיו מעגלים שנפתחים ונסגרים לעולמי עולמים והוא תמיד יהיה מאושר איתה אם רק יזכור זאת בכל יום... אז הוא פותח לפתע את המחברת שלו, היכן שרשומים כל הדברים שהוא צריך עוד לעשות, הוא רואה שלא נשאר מקום לרשום אז הוא רושם על הכריכה הקדמית, מבפנים: "הדבר הכי נפלא." זה כבר יספיק להזכיר לו, הוא מחליט. שרית מציצה ורק צוחקת שוב ומניחה את ראשה בחיקו. לבסוף היא מרימה את ראשה אליו, שיערה הערמוני גולש לאחור, מבקש ליטוף נעים. היא אומרת ואסף מלטף קלות, "בוא תראה לי איך זה עובד, אני הולכת להביא את הכביסה. בטח אוכל למצוא איזה סל אחד לא מסודר בבית." וכמו רוח קלילה שמשנה לפתע כיוון, היא הולכת וחוזרת, שופכת את תוכן הסל לתוך המכונה, סוגרת את הדלת בעדינות ואסף מראה לה היכן לגעת בכדי שהכל יפעל, למרות שהיא כבר הבינה זאת לבדה. הרי אסף הוא שבנה את המכונה והיא הלא מכירה אותו כבר, לכן היא תדע תמיד היכן לגעת אצלו או בכל מה שידיו עושות בעולם הזה.

 

  הכל עובד לפי התוכנית. הפעם זה באמת הצליח. אסף מאוד מרוצה ושרית גם. פחות מהפירסום והכסף שזה מביא להם, יותר מכך שאסף הצליח להביע את חותמו כפי שרצה כל השנים. הוא הצליח רק משום שרצה לשמח אותה וכבמעשה ניסים, אותו דבר ששימח אותה הצליח לשמח עשרות מליוני נשים בכל רחבי העולם. מי לא תרצה מכונה כזו אצלה בבית? אסף היה צוחק בכל פעם שמכונה שלו הייתה נמכרת ובכל פעם ששאלו אותו איך זה עובד והוא היה אומר, "אני יכול לנסות להסביר, אבל אף פעם אף אחד לא מבין."

  "ובכל זאת," אמר לו יום אחד מראיין אחד בטלוויזיה, "עשית משהו שדורות של נשים ואימהות חולמות עליו, לא תוכל לומר משהו על הרעיון שמאחוריו? כיצד בדיוק מתרחש כל הקסם הזה?"

אסף רק מחייך קלות ואומר בפשטות בלתי נסבלת, "זה העניין בדיוק, זה סוג של קסם. בוא רק נאמר שאם אגלה אפילו קמצוץ מכל זה אני רק אהרוס את ההפתעה." ואז הבין שאמר בדיוק את מה שלא התכוון לומר, טיפה אחת יותר מדי של מידע מודיעיני חשוב. המראיין חד הקליטה הבין זאת מייד, לצערו של אסף ושאל כבדרך אגב, כמו היה זה פרט ממש לא חשוב, "אני בטוח שיש לך עוד הפתעות רבות בשבילנו בדור הבא של המכשיר, או אולי אתה כבר חושב על המיזם הבא שלך?"

 

  אסף חזר מהורהר הביתה באותו יום. שרית ניסתה להבין מה קורה אבל הוא רק אמר שיש משהו שלא הולך בדיוק לפי התוכנית והוא צריך לתקן את זה. שרית אמרה לו שיראה לה את התוכנית והיא תעזור לו למצוא את הפתרון.

"אבל אם אראה לך זה יהרוס גם לך את ההפתעה..." ולפי מבטה בו ידע שגם כאן טעה והצטער מעומק ליבו שלא אמר דבר קודם לכן. עיניו הזדגגו לפתע ושרית, בראותה זאת אמרה לו, "זה בסדר, ספר לי הכל. אני יודעת שאתה רק רוצה לעשות טוב. לא אכפת לי אם לא אמרת הכל כבר בתחילת הדרך. אני רק רוצה להיות איתך כשהכל קורה. אתה יכול לספר לי הכל תמיד, כמו שאני מספרת לך הכל תמיד."

אסף רק מהנהן וחושב לעצמו עד כמה זה תמיד היה נכון ביניהם, עד כמה הם תמיד דיברו על הכל ולא הסתירו דבר אחד מהשניה ואחת מהשני והוא אומר לה שתבוא איתו עכשיו והוא יראה לה הכל.

  "אבל קודם כל אני מזמין לנו זוג כרטיסי טיסה להודו."

  "זוג?" שרית לא מבינה לרגע, "אבל לשם מה? תוכל להסביר לי, אני אבין גם בלי לראות איך מקפלים כביסה בהודו."

  "את לא תאמיני לי, אני חייב לקחת אותך לשם בכדי שתראי בעצמך. אף אחד לא יאמין לי אם אני אספר מה באמת קורה. זו גם הסיבה שאף אחד לא מצליח לחקות את המכונה שבניתי."

  "בסדר," שרית אומרת, אך עדיין איננה מבינה, "אם אתה חושב שזה הכרחי אני אבוא איתך. לכמה זמן אנחנו נוסעים?" היא שואלת ובמחשבתה כבר אורזת את כל הדברים שאי פעם יהיו נחוצים להם אי שם בארץ זרה.

 

  אסף לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאו שניהם לחופשה בארץ זרה. כל הזיכרונות הטובים שלו הם מהארץ. משום מה ארצות זרות לא מטביעות בו את חותמם. שרית הציעה בהבזק של רגע שאם הם טסים להודו ואין צורך ביותר מכמה שעות בשביל שאסף יסביר לה כל מה שהתכוון להסביר לה, את שאר הזמן הם יבלו בחופשה, אם אפשר באיזה מקום על חוף הים זה מאוד ישמח אותה.

  "במקרה המפעל של רג'אב נמצא באחת מערי החוף היפות של דרום הודו. אני אשאל אותו איפה הכי טוב לקחת חדר ותהיה לנו החופשה הכי נהדרת בעולם, מה את אומרת?"

שרית מאושרת לגמרי, מאשרת לגמרי וללא מילים אסף מבין ומתקשר לרג'אב ואומר לו שהם מגיעים. שרית מפליגה במחשבותיה אל מימיו הקרירים של האוקיינוס ההודי. אין ספק שלאחרונה נעשה פשוט הרבה יותר בשבילם להגדיל את אפשרויות המחייה שלהם. שרית לא באמת מבינה איזו כמות של כסף מגלגל העסק החדש של אסף, אבל היא מרגישה ויודעת שכל מה שתרצה כמעט תוכל לקבל עתה. הדירה החדשה שקנו שניהם לפני מספר חודשים לא הייתה גדולה במיוחד, אבל נוחה בהרבה מהמקום מוכה החרקים הקודם אותו שכרו. הכסף עשה את חייהם נוחים יותר אבל לגבי שרית ואסף זה לא שינה דבר, מפני שמעולם לא התאוו לאותם הדברים שרובנו יקראו להם מותרות. שרית שקלה באחד הימים לשכור עוזרת לניקיון וסידור הבית, אבל עכשיו כשמכונת הקיפול האוטומטית של אסף עושה את העבודה היחידה שלשמה הייתה שוקלת בכלל את כל העניין, היא ויתרה על הרעיון כבר ברגע שעלה. שרית לא צריכה אדם זר שיסתובב אצלה בבית. אם תרצה לסדר משהו היא תוכל לעשות זאת בעצמה. היא ואסף גם כך לא נוטים להשאיר חפצים לא מסודרים אחריהם. שניהם לא היו מוצאים את ידיהם ורגליהם אילולא היו דואגים להחזיר תמיד כל דבר למקומו.

 

  המונית, נמל התעופה, הטיסה, הכל חולף כמו סרט בהילוך מהיר לנגד עיניה של שרית. היא מרגישה שמשהו חשוב מאוד מצפה לה בסוף המסע ובאורח פלא תחושת הזמן שלה משתפת פעולה עם זו של אסף ושניהם מעבירים את כל הנסיעה ללא מילים כמעט. החדר במלון שלהם נהדר, ממש כפי שרג'אב הבטיח. הוא שואל אותם בדיוק על כך כאשר נפגשים שלושתם בטרקלינו של המלון בבוקר שלמחרת, לאחר שנת לילה עריבה.

"לבטח רוצים אתם לבוא למפעל, לחזות בפלאים הנהדרים המתרחשים שם?" רג'אב מנסה ככל יכולתו לדבר באנגלית תקנית, מובנת וגבוהה ככל האפשר. בזמן הקצר שהוא ואסף הכירו רג'אב הספיק לרכוש הערכה עמוקה כלפי חברו החדש. אסף מצידו היה בטוח שהוא ורג'אב הינם תאומים מחשבתיים, כפי שנהג לא פעם לומר בפניו. הם אולי נולדו בזמנים שונים ומקומות שונים, אך הלך רוחם ומחשבותיהם נעים לאורך אותם קווים בדיוק. רג'אב ואסף מתואמים להפליא ושרית מייד מבחינה בכך. היא לא אומרת מאום, רק מביטה באסף בזמן שהוא פונה לרג'אב. אסף קולט זאת בזווית עינו ויודע ששרית מבינה. הוא מסיים את דבריו, פונה אליה ואומר, "אנחנו נוסעים, את מוכנה?"

שרית מהנהנת בעדינות ורג'אב מוביל אותם למכונית השרד שמחכה להם בחוץ. ללא מילים הנהג כבר יודע להיכן עליו לקחת אותם.

  "ראשית, שא-רית," רג'אב מגלגל את שמה במלעיל על לשונו. הוא לא מבין את משמעות שמה אך הצליל מתנגן לו בהודית מקומית כמשהו ייחודי, כמו המילה סנקריסט. זה רק חולף במחשבתו בו בזמן שאסף ושרית מחייכים לשמע ההגייה המיוחדת של שמה. הוא ממשיך ללא דיחוי באנגלית הגבוהה שלו ואומר, "עלי לקחתך אל מתחם ייצור ותיכלול המכונות שלנו. זה מכבר רציתי להראותו לאסף, את אותו מערך תיכלול חדשני שהקמנו לאחרונה. אכן תהיה זו הזדמנות פז להציג בפני שניכם את הנעשה."

שרית ואסף מקבלים סיור מודרך ומקיף אבל שרית לא מבינה את רוב הדברים שהיא רואה. בשבילה לראות מכונות עובדות זה כמו לצפות במכוניות נוסעות ברחוב. יש רעש, דברים זזים ממקום למקום, חפצים עוברים, אנשים עוברים, רמזורים עובדים, קריאות מפה ומשם, תלבושות שונות, ריחות שונים. דבר אחד היא כן מבינה, כאשר הם מגיעים לסופו של הסיור ורג'אב מראה להם מכונה אחת לפני הרכבת הכיסויים. כרגע המכונה נראית כמו שלד מתכת מכוער וחסר ייחוד. הכיסויים האלגנטיים הם שמקנים לה את המראה, אך לא את יכולת הפעולה.

  "את רואה?" מצביע אסף אל תוך המכונה, "אין כאן כלום למעשה, המכונה לא עושה שום דבר."

  "אני רואה, אסף," היא אומרת בבילבול, "אבל אני עדיין לא מבינה. אם המכונה לא עושה כלום, מה בכל זאת קורה כאן?"

  "הרשי לי להציג בפנייך," רג'אב ממשיך את דבריו של אסף בתיאום מושלם, כמו זוג התאומים המחשבתיים שאסף הגדירם בעבר הוא אומר, "הנה כאן, הביטי." ומצביע על דיסקה קטנה ודקה בחלקה העליון של המכונה. הינהון קטן מצידו של אסף והוא ממשיך, "זהו לב ליבה של המכונה. אסף הגיע עד הלום עם הרעיון הפיסיקלי והמהנדסים שלי הבינו מייד את רצונו. אינני יודע כיצד הצליחו כולם להתעלם מכך עד עתה. ברשותך נחצה עתה לצידו השני של המתחם ונוכל להתרשם מיכולות הפעולה של אותה דיסקה מופלאה." רג'אב מחייך חיוך גדול, ידיו השמנמנות מחוות לשניהם להמשיך אחריו ושיערו השחור נדמה היה שהבריק באורח פלא באותו רגע, משווה לו מראה של יצור אגדתי וקסום. שרית לא יכולה ממש לנקוב בשמו של אותו יצור, אבל היא יודעת שהוא אחד מאותן נשמות טובות שכל אחד מייחל לפגוש בימי חייו. כיצד הוא ואסף נפגשו, היא איננה יודעת. היא רק שמחה על כך, אוחזת בידו של אסף וביחד עם רג'אב הם עוברים לצידו השני של המתחם.

  "באתר זה אין חדש, כמובן." מציין רג'אב לאקונית עם כניסתם. שרית מביטה סביבה בתימהון. אסף כבר מכיר את התהליך ומחייך לעצמו. שרית נזכרת שוב באותה שיחה עם צוף ומבינה מייד מדוע אסף לא נשאר בצבא, במודיעין. הוא מעולם לא רצה לשתף פעולה עם מנגנונים הורסים, מסכלים, פוגעניים במידת הצורך. אסף הוא איש של בנייה, של יצירה, של חידושים, אבל את מה שלמד בחיל המודיעין, בתורת ההצפנה, ניצל עד תום במיזם הנוכחי שלו. שרית הביטה אל עבר שורות ארוכות של נשים, ישובות לצד שולחנות, עומדות לצד שולחנות, נעות בין שולחן אחד למשנהו, מקפלות ערימות בלתי נדלות של בגדים, מכל הסוגים, מכל הצבעים, בכל הגדלים, לכל המינים. פועלים עם עגלות עוברים בין העמדות ואוספים את ערימות הבגדים המקופלים. פועלים אחרים מגיעים מצידו האחר של האולם בקצב קבוע עם ערימות של בגדים מבולגנים המחכים לקיפול.

  "זהו זה!" אומר אסף בהתלהבות, "את מתחילה להבין, נכון?"

  "אני חושבת שכן," אומרת שרית בהיסוס מה, "תראה לי מהיכן מגיעים כל הבגדים?"

ללא מילים אסף מוביל את דרכם אל צידו הרחוק של האולם, מהיכן שיוצאים כל אותן ערימות בגדים מבולגנות.

  "את מבינה," אומר אסף בדרכם, "הייתי חייב להטעות את כולם. בכל זאת יש משהו זז במכונה, שיחשבו כולם שהצלחתי באורח פלא לייצר סדר, יש מאין. זה גם לא יעבוד בלי הכיסויים או אם הדלת פתוחה. חשבתי על הכל." הוא מסיים בתרועת ניצחון ומוסיף עוד אנחה קטנה, "אה! הנה הגענו..."

שרית מביטה אבל לרגע היא לא קולטת מה בדיוק מתרחש. מול שולחן פשוט מעץ עומדים ומחכים הפועלים עם עגלותיהם המבריקות, המצוחצחות, כך שהכביסה תישאר נקייה לגמרי, והנה, יש מאין, על השולחן מופיעות להן ערימות בגדים. זימזום קטן של מדפסות נשמע ומדבקות עם ברקוד מופיעות מול כל אחת מהערימות. כל פועל מכניס את הערימה שהופיעה מולו לסל פלסטיק, מדביק עליה את הברקוד שהודפס זה עתה ויוצא בזריזות אל האולם הגדול, שם מחכות הנשים לקיפול הכביסה.

  "המכונה שלך, אספי..." אומרת שרית ומחשבותיה מתחילות לנדוד. היא רואה ולא מאמינה ובראותו אותה כך אסף מתחיל להסביר כמיטב יכולתו.

  "תראי, זה לא באמת מסובך. אני רק פותח כיס, גדול מספיק בכדי להכיל כל מה שיש במכונה ואז אני מעביר את הכיס הזה לכאן ופותח אותו. בסוף אני מחזיר אותו לכיס ממנו הגיע והחבילה חוזרת ליעדה לאחר שהנשים שם," הוא מחווה בידו אל עבר האולם הגדול, "מקפלות הכל ממש יפה. זוכרת שאמרתי לך לפני הנסיעה שההודים אלופים בקיפול כביסה?"

  "כן, אני זוכרת, רק לא חשבתי על זה בדיוק ככה..." היא מצחקקת וממשיכה, "זה משהו לא מהעולם הזה!"

  "במובן מסוים את צודקת," אומר אסף ואז מבין שלא התכוונה למשמעות המילולית של המשפט אלא רק למטאפורה קטנה על התהליך. בכל זאת הוא ממשיך ואומר, "הכיס הזה קצת בעייתי מכיוון שאף אחד לא יכול באמת לראות אותו, אפילו לא אני שמשוכנע בקיומו במאה אחוז."

רג'אב נותן להם לדבר בעברית אבל מרגיש שהגיע הרגע שהוא יצטרף לשיחה ואומר להם בחגיגיות, "ובכן, הרי לכם טלפורטציה במיטבה. החלק המדהים ביותר הוא חוסר המודעות וההבנה של המין האנושי כאשר הכל יושב להם ממש מתחת לאפם! אנחנו מין מטומטם מאין כמותו!" רג'אב פוצח לפתע בצחוק גדול, טופח לאסף על השכם ואומר, לשרית הפעם, "יש לך שותף לא נורמלי לחיים." ואז, כמו ריקוד מתואם מראש, אסף מפנה לרגע את מבטו במבוכה אמיתית או מדומה, שרית מעולם לא שמה ליבה לכך, ואז רג'אב לוחש באוזנה את מה שידעה עוד מאותו יום בו אסף אמר שהוא טס להודו, "את יודעת שכל זה לא היה מתקיים בלעדייך. הוא עשה את כל זה בשבילך. אני סמוך ובטוח שאת דואגת לו באותה המידה שהוא דואג לך."

דמעה קטנה עומדת בעיניה עת רג'אב מסיים את דבריו והריקוד ממשיך. אסף פונה אליה בדיוק באותו רגע, בחיוך, נושק לה קלות על קצה אפה. אין צורך לומר כלום, שניהם יודעים. רג'אב רואה הכל ומחייך גם הוא, מסופק. הוא חושב לעצמו מה יקרה ביום בו אסף יחשוף את סודו לעולם. היום בו יגלו כולם כי לכל אחד יש בביתו למעשה מכשיר טלפורטציה קטן. המהפיכה עומדת להתחיל. עתה יהיה סיכוי שווה באמת לכולם לעשות ככל העולה על רוחם, ללא קשר למקום מגוריהם. בזמן שרג'אב חושב על כל ההשלכות של הגילוי הזה, כולל זכיה בלתי נמנעת בפרס נובל לפיסיקה, אסף ושרית מתחילים להתרחק ממנו, לטיול פרטי משלהם בחצר המפעלים.

  "פרופסור קריצמן יודע?" שואלת שרית לפתע.

  "כל הראיות נמצאות מולו," אסף עונה, "הוא רק צריך לחבר ביחד את כל חלקי הפאזל. הוא ידע במוקדם או במאוחר."

  "איך הצלחת להסתיר ממנו הכל?"

  "למען האמת, לא ממש ניסיתי. הוא נתן לי את החופש שלי. הרמז הכי גדול שנתתי לו היה כאשר אמרתי באותו יום שאני עוזב את המעבדה ושלא יחכו לי עם יתר המחקרים שאני מעורב בהם."

שרית נזכרת איך קריצמן התקשר אליה באותו יום, לאחר שאסף נסע, ושאל אם הכל בסדר. הוא חשב שאסף השתגע, לעזוב כך הכל באמצע ולנסוע. לא סתם לנסוע – להודו! אבל היא אמרה שהכל בסדר ואסף תמיד יהיה בסדר ושאין מה לדאוג.

  "יש דברים הקורים לפעמים באורח נס," היא אמרה לו וחשה את תיסכולו הגובר מצידו השני של הקו.

  "אני מאוד מקווה שהוא יצליח, למרות שאינני יודע מה הוא עושה הפעם." ציין קריצמן בפסקנות.

  "ישנם דברים שבאים לעולם לא בדרך שמישהו אי פעם ציפה להם," היא אומרת לו בתוכחה כמעט, "אסף יודע לדאוג לעצמו ואם הוא אמר שהפעם זה יצליח – אז אין סיבה בעולם שזה לא יקרה." סיימה גם היא בפסקנות. היא מתפלאת על עצמה כעת כיצד נהגה בקור רוח שכזה, מנין היה לה הביטחון הזה? מנין הייתה לה הידיעה המוקדמת הזו? היא מרגישה את אסף לצידה ומבינה שהם תמיד נתנו ביטחון אחד לשניה. ביחד אין גבול למה שיוכלו לעשות. ליבה נצבט לרגע על כל אותן פעמים בהן חשבה שכל מה שאסף עושה יסתיים בכישלון. מעולם לא נתנה לו להרגיש את מחשבותיה הנסתרות. עכשיו היא תספר לו הכל, החליטה. היא לא תוכל להמשיך כך בחייהם מבלי שהוא ידע ושהיא מצטערת.

 

  שרית לא מבחינה בזמן החולף, בנוף החולף ועתה מצאה את עצמה ואת אסף יחפים, אי שם על שפת האוקיינוס ההודי, השמש נושקת לים, מאיימת לטבע את עצמה בתוכו לפני שיתרחש משהו חשוב באמת. השמיים בהירים והחול רך ונעים תחת רגליהם. היא רצתה לומר לו כל כך הרבה, להסביר כל כך הרבה, אבל מספיק היה משפט אחד בכדי שאסף יבין כל מה שעבר אי פעם בראשה. הוא רצה לומר לה כל כך הרבה, להסביר כל כך הרבה, אבל משפט אחד... זה מספיק.

היא אומרת, "אני חושבת שזה הדבר הכי נפלא שאי פעם קרה לנו." והידקה במעט את אחיזתה בידו הנעימה.

הוא אומר, "אני חושב שאנחנו הדבר הכי נפלא שאי פעם קרה לנו." הם מחייכים וצוחקים קלות.

עתה משייטים שניהם לאורך קו המים, טובלים מדי פעם בגל שנשבר ומרטיב את רגליהם, שלובי זרועות, בנעימות אין קץ העוטפת אותם, אל העולם החדש לגמרי אותו בראו יחדיו. הם נעצרים לפתע, בתיאום מושלם, ניסי לגמרי, פונים אחד אל השניה.

  "אסף." היא אומרת בעיניים כלות.

  "שרית." הוא אומר ברוך, כמעט בלי קול.

שניהם ממתינים כך עד שהשמש נעלמת לגמרי מעבר לאופק, שוקעת בים ומשאירה אחריה פס ורוד בודד לרוחב הרקיע. עתה, בסידורם הנכון של הדברים, הם ממשיכים הלאה, לאורך החוף.