אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  אנחנו מתאבדים שלא במודע. אמנם דבר והיפוכו, אבל מה תאמרו על ניסיון לשלוח מסרונים בזמן נהיגה? ניסיון התאבדות שלא צלח? יש לנו משאלת מוות סמויה בכל אחד מאיתנו? כנראה שהתשובה על כל אלו היא "לא" אצל רובנו המוחלט, אבל בכל זאת – מה בכל זאת גורם לנו חוסר איפוק שכזה?

 

  בואו נשים את הדברים על השולחן: אנחנו מבוגרים אחראיים, בעלי משפחות, רווקים, רווקות, וכל שאר ירקות. קיבלנו רישיון נהיגה, זה לא עניין של מה בכך. אנחנו נוהגים שנים על הכביש ויש רבים בינינו שעוד זוכרים את הימים שלא היו ניידים ולא היו מסרונים והטלפון הציבורי הקרוב היה הקשר היחיד שלנו לעולם אם זה היה ממש דחוף באמצע נהיגה. לימדו אותנו שאיפוק זה חשוב, לימדו אותנו לדחות סיפוקים כי זה הדבר הנכון שכל מבוגר אמור לעשות ואם אנחנו רוצים גלידה ואי אפשר אז אנחנו לא בוכים, כי אין למי, אבל אם אפשר תמיד נמצא אחת בהישג יד... רגע – זו לא דוגמא טובה, או שאולי אנחנו לא באמת טובים בדחיית סיפוקים? אולי אנחנו רק טובים בלדבר על זה?

 

  טוב, אז כנראה שכולנו השתגענו... או שפשוט אפשר להאשים את הקיפוד – זה נשמע פיתרון הרבה יותר פשוט. יש שזוכרים ויש שכבר צעירים מדי בשביל לזכור אבל פעם, ממש מזמן, בימים בהם ערוץ אחד שלט בכל התכנים שראינו בתור ילדים, הייתה תוכנית אחת שכולם ראו. התוכנית עם הקיפוד – רחוב סומסום. שם למעשה הכל התחיל.

 

  מדובר למעשה על פרק אחד מאוד מסוים, תמים לכאורה, בו מציגים לילדים את המושג שנקרא "דואר" ואיך למעשה שולחים מכתב. נו, לא לפעור עיניים עכשיו, אתם זוכרים בטח, כזה עם בול שהיה צריך ללקק כדי שידבק למעטפה. באותו פרק מסוים כולם ברחוב סומסום מקבלים מכתב. רק מישהו אחד לא מקבל – הקיפוד. קיפי הקיפוד ממש רוצה לקבל מכתב, אבל יש בעיה אחת, אין מישהו שיכול לכתוב לו מכתב, אין ממש סיבה כי כל מי שהוא מכיר נמצא ברחוב סומסום. לשם מה לכתוב מכתב אם אפשר לדפוק לקיפי על הדלת ופשוט... לדבר איתו. קיפי הוא קיפוד בעל תושיה ואכן הפלא ופלא, יום אחד קיפי אכן מקבל מכתב. כולם מגיעים לראות איך קרה דבר כזה. קיפי מקריא את המכתב שכל תוכנו הוא דרישה בשלומו של אותו קיפי וחתום עליו לא אחר מאשר... קיפי בעצמו!

 

  כולם מרוצים עכשיו. תושבי הרחוב מרוצים מקיפי שמצא פתרון לקבלת מכתבים וקיפי מרוצה שהדוור הגיע עד אליו הביתה בשביל לתת לו מכתב במיוחד בשבילו. אז מה אם הוא בעצמו כתב את המכתב? כל המהות היא לא מי כתב את המכתב אלא עצם העובדה שמישהו טרח והביא לו את המכתב. מישהו נתן לו את תשומת הלב שכל כך חיכה לה ולא משנה מי זה. אם כולם ברחוב קיבלו מכתב גם לקיפי מגיע לקבל מכתב...

 

  הנה גם אני קיבלתי מסרון בזמן נהיגה. מישהו חושב עלי. אולי זה חשוב? וגם אם לא... אני חייב את מנת תשומת הלב שלי. אז מה אם אני מבוגר? אני אחראי, אני יודע מה אני עושה. רק הצצה קטנה – מה כבר יקרה? הרי מגיל קטן לימדו אותי שתשומת לב זה חשוב. לימדו אותי שאני צריך לקבל אהבה מהעולם. לימדו אותי שאם מישהו חושב עלי אני צריך לשים לב. אז מה אם המסרון יכול להיות רק פרסומת זבל? מה אם זה לא? אילו מחשבות רצות לי בראש כשאני מקבל מסרון כזה בזמן נהיגה?

 

  אז אני מנסה לשכנע את עצמי שזה חשוב. אני אומר לעצמי שעדיף לבדוק כי יש דברים שאם אני לא אבדוק עכשיו אחר כך יהיה מאוחר מדי ואני אאשים את עצמי כל החיים שלא בדקתי כשיכולתי. יש קיפוד אחד שכל הזמן יושב לי בראש, ממנו הכל התחיל – אני חושב שלא רק אני מקבל מסרונים, כולם מקבלים, וגם לי מגיע... לא רק שמגיע לי, מגיע לי ממש עכשיו. אז בסדר, אמרנו דחיית סיפוקים, אבל זה מכתב אמיתי – זה לא משהו שאני כתבתי לעצמי... מישהו כתב במיוחד בשבילי ורצה שאני אראה את זה עכשיו. אם היה רוצה לשלוח משהו לא דחוף היה כותב מכתב, שם במעטפה, מלקק בול ו... טוב עכשיו זה נשמע כאילו הגעתי לכאן לבקר ממקום שמרוחק אלפי שנות אור וזמן.

 

  אז במקרה שלנו, לא הכל התחיל בנאצר, הפעם זו אשמתנו הבלעדית – הכל התחיל בקיפוד.