אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

דיאלוג באופק האירועים

אין דרך חזרה מכאן. אנחנו באופק האירועים. אני רואה את המוקד לפניי, אותו חור שחור שמאיים לבלוע את כולנו. כבר אז ראיתי את היד הנשלחת לעברי, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות בכדי למנוע את התקדמותה. באותו רגע אנחנו עדיין לא שם, אבל כאן הכל מתחיל בין אם זה לרוחנו ובין אם לאו.

ארט המתין לי ביציאה מחדר הישיבות. מכל האנשים בועידת הלוויין הוא היחיד שהבין באמת. אולי לא רצה לומר זאת בקול רם מול כולם. הכאב העמוק בתוכו לא השאיר לו ברירה, זאת למדתי מאוחר יותר, מאוחר מדי. הוא כבר הבין באותו רגע שמישהו ימות לפני שהאנשים הנכונים ינקטו בפעולה. אני משער שהוא חש שמישהו צריך לחבר לו את כל פיסות התצרף ביחד. זו התחושה שחיברה אותנו מלכתחילה. אולי, בראיה לאחור, אפילו ידע שיהיה זה הוא עצמו שימות. עכשיו אני כבר לא יכול לשאול אותו. כרגע, בכל אופן, משהו עוצר מבעדו לומר זאת. הוא הרגיש זאת לגביי גם כן. מין מוצא את מינו. כך, באופן תת הכרתי, הצטלבו דרכינו. באותו רגע ידעתי שזה יהיה עד המוות.

"לא ידעתי שהגמלים שלכם יודעים לשחות." הוא פתח בבדיחה שחוקה. למען האמת לא שמעתי אותה נאמרת בקול רם מעולם. היא נחה לה אי שם בין דפי הספרים הישנים שהייתי מעיין בהם מדי פעם. משכתי בכתפיי ואמרתי, "שוחים יותר מהר מהבליסטרון שלכם, וגם מאוד זולים לתחזוקה."

"הא!" הוא קרא בהפתעה, "בשבילי רק פלמינגו ורוד, אני לא טס במפלצות האש האלו!"

באותו רגע ידעתי שיש לנו נושא משותף נוסף. הכדורים. מעניין מה רשמו לו במחלקה. בניין הכנסים של האו"ם בניו יורק היה רוחש פעילות באותו רגע, אבל נדמה היה כאילו שנינו לבדנו לגמרי במסדרון. זה לא סיפור אהבה ממבט ראשון, רק שני קציני משטרה שמשדרים על אותו הגל. חייכתי לעומתו והוא קרץ והחווה לי להצטרף אליו. צעדנו בשקט זמן קצר, מעכלים לרגע את מה שנאמר בחדר הישיבות ואיך ארט כמעט פוצץ את כל הישיבה.

"זה עומד לכם מתחת לאף, חבורת מטומטמים!" הוא נעמד במקומו וברגע האחרון עצר את עצמו מלהנחית אגרוף זועם על השולחן, "מנסים לשלוח לנו מסר ואתם מדברים איתי על אינטרסים עיסקיים? באיזה סוג של משטרה אתם נמצאים? אתם בלשים או לוביסטים של חברות הרובוטיקה?"

אבו נביל עשה עבודה טובה. הוא שם אותי ואת ארט עם האנשים הנכונים, בדיוק כמו שביקשתי. ארט לא ידע על זה מראש, אבל אני כן, אז לא התרגשתי מהתגובה שלו. נעמדתי לצידו בזמן שהתחילו הלחשושים ואמרתי לו בשקט שהוא יכול להירגע, המסר עבר, עכשיו אפשר לדבר על נושאים מהותיים אחרים. מנהל הישיבה החליט שאנחנו צריכים הפסקה וכך מצאנו את עצמנו בדרך לקפיטריה בקומה העשירית של בניין המזכירות. ארט אמר שהוא מכיר מישהו שיכול להכניס אותנו וכך, במקום להנות מחברתם של חברי הועידה הבינלאומית בבניין הכנסים, זכינו לחזות בזיו פניהם של פקידים אפורים ועלומי שם נוהרים לארוחת הצהריים היומית. בניין המזכירות היה גורד שחקים כשנבנה לפני כמעט מאה ושבעים שנה, אבל היום הוא נותר כמעין זיכרון אדריכלי לימים שלא יחזרו עוד. ארט פילס את דרכנו בקפיטריה בגסות האופיינית לו. באותו רגע עוד הרמתי גבה, אבל לא אמרתי מילה. בהמשך למדתי לכבד את הדרך שבה הוא גרם לאנשים לעשות כרצונו. היו עוד אנשים בשולחן שהוא בחר בשבילנו אבל לאף אחד מאתנו זה לא הפריע.

"אתה מבין, תום, נכון?" הוא נגע קלות בשפמו המעוקל בעת שבחן את תגובותיי. הוא לא חיפש נחמה או אמפטיה למה שאמר קודם לכן, הוא רק בדק אם יוכל לבטוח בי בהמשך הדרך.

"תלוי איזה כדורים אני לוקח באותו בוקר." חייכתי לעברו, לא נופל למלכודת הברורה שניסה לטמון כאן. לא היה טעם להעמיד פנים לאחר ההערה הזו וארט רק צחק בקול רועם והטיח כף יד לבנה בשולחן. בשבריר השניה האחרון נזכר שיש עוד אנשים סביב השולחן וכל האירוע הסתיים בטפיחה קלה בלבד.

"אתה בחור טוב, תום, עם גמלים או בלי, כמה זמן אתם כבר מתעסקים עם הדפוקים האלו אצלכם?"

"מההתחלה, אנחנו הראשונים." החלטתי לתת לו לדעת הכל כבר מעכשיו. הוא ישמור את הסוד עד לרגע הנכון ואני צריך מישהו כמוהו שישתף איתי פעולה בהמשך הדרך.

"ראשונים? זה לא התחיל כאן?" ארט נשמע מבולבל לרגע, עדיין לא תופס את מלוא המשמעות של מה שכרגע נאמר.

"מי אתה חושב אירגן את כל הועידה הזו?" המשכתי לדחוק בו.

"תום – אל תתחיל איתי," הוא הביט בי כמעט בזעם, אבל המבט שהחזרתי לו ניטרל את רובו בהינף עין, "אמנם לא ביררתי את הנושא אבל אל תרמוז למשהו שלא תוכל לעמוד מאחוריו..."

"אני לא רומז, ארט, אני מציין בפניך עובדה. אני אירגנתי את ועידת הלוויין הזו כמעט ברגע האחרון. היה לי מזל שועידת התיאום הבטחוני השנתית התקיימה בסמוך למועד שבו התחילו כל הפירוקים. אני חושב שבכל זאת מישהו התרשל בתכנון ובשביל זה," הצבעתי לעברו, שולח יד מעבר לשולחן, כמעט נוגע בחזהו, עוצר את עצמי ברגע האחרון, "אנחנו נמצאים כאן היום. חארות כאלו קטנים תמיד עושים טעויות ואנחנו נהיה שם כשהם יפשלו שוב, נכון?"

ארט יישר קמט דמיוני בדש חזהו. הוא נשען לאחור בכיסאו, הניח את ידיו מאחורי ראשו ועצם לרגע את עיניו. ידי נמשכה לאחור כמו נחש הזוחל למאורתו. ארט, כמו פאקיר הודי במדיטציה עמוקה, היה נדמה לרגע שקפא במקומו. הבטתי סביב. אף אחד לא שם ליבו לשיחה בינינו. כולם, כולל אלו בשולחן האוכל שלנו, היו עסוקים בעניינם. במיוחד במקום כמו זה, כללי הטקס חייבו חוסר התערבות מוחלט בענייניו של הזולת. בשביל זה יש מתבננים שידברו אחד עם השני במקרה הצורך. החטטנות הגלויה, הבוטה, ההמונית נעלמה כמעט לחלוטין מעולמנו.

אם סבא שמוליק היה יושב איתנו הוא היה חוקר כל אחד ואחת בשולחן שלנו. הוא הכיר את כולם במושבה, למורת רוחם המופגנת. גם כאשר זו כבר הייתה מובלעת קטנה בתוך חצור הגלילית וצפת שהקיפו אותה, בשבילו זו תמיד תהיה המושבה ראש פינה. הייתי יושב איתו בבית קפה במבנה בן מאתיים שנה והוא הכיר את כולם. כל אחד שנכנס למקום הזעיר בירך אותו לשלום. כנער צעיר לא שמתי לב לכל הבעות הפנים והמחוות הזעירות שריחפו בחלל אבל היום אני יודע שרובם סלדו ממנו לחלוטין. זה עובר במשפחה. אף אחד לא סובל אותי באמת. כולם תמיד התייחסו אלי כאל יצור מוזר ששחה לביצה שלהם ולא ברור בדיוק מה יש לו לחפש פה. הגעתי למקום שלי היום כי המשכתי לשחות והתעלמתי מהם. הדבר הכמעט יחיד שהציל אותי היו הנשים, אבל זה סיפור אחר לחלוטין. מוניר כמעט חטף שבץ כששמע את זה בפעם הראשונה. מלבד זאת גיליתי שאני חושב מהר הרבה יותר מרוב האנשים, ובחיים בהם הכל הוא עניין של יתרון יחסי, הייתה לי את הפינה שלי בעולם הזה. סבא שמוליק היה דוחף את האף שלו לכל מקום. על כל דבר הייתה לו דעה אבל כולם ידעו שכאשר יסיים את הקפה שלו הוא יבקש חשבון, ייקח עוגיית חמאה לדרך והכל יסתיים והם לא יצטרכו לשמוע ממנו, לפחות עד למחרת.

"אתה מכיר את הנכד שלי, תום, הא?" הוא הציג אותי כשהייתי לגמרי לא מוכן לאחר החברים הדמיוניים שלו. לא שהחבר עצמו היה דמיוני, רק החברות ביניהם הייתה כזו. החבר הניד בראשו והושיט את ידו, מחייך בפשטות, לא באמת אכפת לו, רק מנסה להיות מנומס לסבא.

"נעים להכיר אותך, תום." לחצתי את ידו בקרירות. הוא הרגיש זאת כנראה וכתוכחה המשיך לומר, "אני מקווה שתעסיק את הסבא'שך בדברים חשובים יותר מקפה פושר." הוא קרץ בידענות לעברי והמשיך בדרכו. כבר אז ידעתי שאם יהיה מישהו שהרובוטים הדפוקים האלו יחליפו זה יהיה הוא, אדון אין-שם שלא טורח להציג את עצמו. סבא שלי רק פלט נחרת בוז חרישית לעברו ואלי שלח חיוך חם ואמיתי. משהו בינינו, שני דגים פולניים קרירים, בכל זאת עבד. אם היה חי היום ולוקח את אותם כדורים כמוני אני בטוח שהיינו חברים מעולים. בינתיים אנשים כמו ארט, גם אם זה ממש לזמן קצר, ממלאים את החסך הזה.

רגע השתיקה של ארט התמשך לאיטו והחלטתי שזה הזמן המתאים למלא את פי בכמה חתיכות סלט. האוכל האמריקאי מעולם לא ערב לחיכי והדבר היחיד שהציל אותי כאן היו סלטי ירקות סבירים.

"אני איתך, תום," הוא אמר לבסוף מבין עיניו העצומות. תנוחתו נשמרה בעת שדיבר. הוא המשיך, "אתה חתיכת ממזר חכם, אבל עכשיו אתה חייב לשתף אותי לפני שאני עושה צחוק מעצמי כמו בישיבת הפתיחה היום."

"להגנתי אוכל לומר רק שלא הספקתי לקרוא את כל תיקי הרקע של המשתתפים והמתבנן שלי לא הצליח לתת לי שום הארות מיוחדות על סמך התיקים האלו. מסתבר שכוחות השיטור בכל העולם לא רוצים להוציא יותר מדי מידע, זה לא ייחודי רק לארצנו הקטנטונת..."

"אני יכול להבין, תום, אבל השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו?"

"קודם כל, אנחנו צריכים לחזור לועידה. הישיבה הבאה אמנם מאוד טכנית אבל הייתי רוצה לשמוע על הראיות הפליליות שנאספו בשאר האיזורים. הבנתי שהאפ.בי.איי השאילו לנו מתבנן ברמת קריי מה שיאפשר לנו להעלות נתונים תוך כדי הדיון ולקבל ניתוח בסופו."

ארט הניד בראשו ואמר, "כן, הבנתי שזה אכן המצב. הצ'יף שלי תדרך אותי לגבי העניין ואמר שאם הפדרלים מתערבים ולא לוקחים פיקוד על כל המבצע כנראה שיש כאן כוחות חזקים יותר שפועלים בשטח."

"הזכרת כבר את הלוביסטים של חברות הרובוטיקה, לא?"

"אכן. אני מאמין שהם לא רוצים שיווצר קשר, אפילו למראית עין, של חקירה פדרלית הקשורה בעניינם. אם פרשות השחיתות של לפני חמישים שנה היו צצות היום הן היו כאין וכאפס לעומת מה שקורה עכשיו. אבל אני שואל את עצמי, אם ישנה תקלה סדרתית..."

"זה לא הכיוון, ארט, אני יושב על זה מספיק זמן. חברות הרובוטיקה לא משמידות את הרובוטים של עצמן בכדי שתקלה כזו לא תתגלה. כל הרובוטים המפורקים הוחרמו ונמצאים במעבדות המשטרה לבדיקה. היינו עולים על זה מזמן. אין שום קשר טכני בין הרובוטים שפורקו."

למרות חוסר הרצון של המדינות השונות לשתף פעולה ברמה הרשמית, מתחת לפני השטח הפעלתי את הדוקטור שלנו במטה המרכזי והוא סיפק לי את כל מה שהייתי צריך לדעת בעניין. אם מישהו מכוחות השיטור הזרים חשב לרגע שהם יודעים להצפין ולהסתיר מאיתנו מידע הם כנראה לא פגשו את דוקדור שלנו, וטוב שכך. הבנאדם היה יכול למצוא את כל הראיות לכך שאין אלוהים אם רק היית מבקש ממנו יפה. אני לא רוצה לחשוב לרגע איזה עוד מידע הוא אוסף מחוץ לשעות העבודה רק מפני שזה מעניין אותו.

"אם כך, לשם מה אנחנו מקיימים את הישיבה הבאה?"

"לפרוטוקול כמובן."

ארט נרעד לרגע והניח את כפות ידיו על השולחן. הוא דחף ממנו והלאה את צלחת האוכל שלו, מרחק מילימטרים בודדים, הוא אמר, "איבדתי את התיאבון שלי, תום. זה גדול הרבה יותר ממה שחשבתי. בשביל הפרוטוקול אתה אומר?"

"אהא..."

"הפרוטוקול שיתפרסם בסיום הועידה ושכולם יוכלו לקרוא?"

"נכון, ארט, אתה מתחיל להבין. אבל אלו רק כמה קציני משטרה בדרגי ביניים שמדברים ביניהם, נכון? אולי אני מסווה את זה טוב מדי?"

"אתה לא מסווה את זה טוב מדי," ארט אמר בהירהור, "זו בדיוק המידה הנכונה. אתה חושב שזה יגיע אליהם? שאפשר לשטות בהם בקלות כל כך?"

"אני בטוח לחלוטין שהם יקראו אותו ומתבנן ברמת קריי יוכל לעזור רבות באיתור מקורות ההורדה. אני בטוח שהם ישתמשו בגורמים מתווכים, אבל גם במקומות האלו הנחנו אמצעי מעקב."

"אתה מנסה לרשת את העולם כולו? זה בלתי אפשרי!" ארט תקע בי מבט חודר שאומר לי שאם ארצות הברית הגדולה לא יכולה לעשות את זה אז אף אחד בעולם, בטח לא אני, יצליח.

"לא העולם, ארט," אני מסביר בשקט, "רק ישראל."

ארט עשה מאמץ כמעט גלוי לדכא את הרעד בידיו. משהו ממה שאמרתי חדר עמוק לעצמותיו. באותו רגע לא הבנתי עד כמה עמוק המידע הזה הגיע.

"זה חתיכת הימור, תום, אתה בטוח לגמרי?"

הנדתי בראשי בשיוויון נפש, לא מנתק קשר עין אפילו לשבריר שניה. הוא חייב להבין שזה אמיתי לגמרי והוא חייב להבין שאני צריך את שיתוף הפעולה שלו בכדי שזה יצליח.

"בטוח כמו המוות, זה לא," נזהרתי לרגע במילותיי. אישוניו התכווצו קמעה במחווה של רוגע רגעי, "אבל כל הראיות הנסיבתיות מצביעות לישראל."

"אז הועידה כולה הינה למעשה מלכודת אחת מתוחכמת?"

"עכשיו אנחנו יכולים לדבר על הנושאים החשובים, ארט, מה אתה אומר – אתה בעסק?"

ארט הניח את ידיו על ברכיו כשהרגיש שלא יוכל עוד לשלוט ברעד. לבסוף הוא לגם בבת אחת את כל כוס מיץ התפוזים שלו, עצם את עיניו, ראשו נטוי לאחור שוב, מתענג על טיפות המיץ האחרונות הניגרות אל גרונו. עיניו היו עצומות כאשר הוא הניח את הכוס בחזרה על השולחן.

"בוא נזוז." הוא אמר בשקט ופקח לפתע את עיניו. מבטו ימשיך לרדוף אותי עד קץ כל הימים. היה זה מבטו של נידון למוות שהשלים באותו רגע עם גורלו.