אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  אני בפנים. שום דבר אחר לא משנה כרגע. כולם לפניי אבל לא אכפת לי. אני יודע לאן אני הולך ואיך אני הולך לעשות את זה. הם לא יודעים כלום. אין להם שמץ של מושג מה הולך לרסק אותם בעוד רגע. אני נע אוטומטית, תת המודע שלי מבחין באורות המתחלפים כמו זיקוקי דינור זולים ואז אני מרגיש את הלחץ האדיר בשעה שאני נפלט החוצה ביחד עם כולם. האוויר יבש מסביבי והוא מתקרר בכל ננו-שניה שעוברת. המהירות שלי עולה ועולה ואני לא מתכוון לעצור. לא עכשיו. לא אף פעם. אני מרגיש את החשמל הטעון בין כולם, הריח המוכר כל כך משכר אותי לגמרי. אומרים לי שאני מיילל בשלב הזה כמו תן שנותן את האות לכל הלהקה. אני לא תן. אני לא מיילל. אני שר. אני שר שיר אשכבה נוגה ולהם אין שמץ של מושג. אני עובר אחד. עוד אחד. הם מתחילים לחלוף על פניי כמו חרקים שנמעכים על השמשה. הם כלום. אחד מהם צמוד אלי מימין, אני מרגיש את החשמל הסטטי זורם בינינו ואז נעלם. אני עובר אותו. אני עובר את האחרים. כולם מאחוריי עכשיו. אבל זו רק ההתחלה. תאוצה, האטה מינימלית, תאוצה, סיבוב, חריקת צמיגים, הקפה. עוד אחת. עוד אחת. אני נכנס לבור התחזוקה... שלוש, שתיים, אחת - צמיגים חדשים ואני טס שוב. מרחף מעל האספלט הלוהט. אני לא זוכר כלום מלבד קצב הרעש המשתנה לפרקים. זה מסתיים. אני לא בודק אפילו - זה לא מעניין אותי. יש רק אחד שמעניין אותי עכשיו.
  "היי נימי!" הוא פונה אלי מבלי לדעת שאני כבר פניתי אליו מזמן. המבט על פניו אומר שהוא בכלל לא מצפה לזה. אני נד לעברו, נע לעברו. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר. החיוך הרחב שלו נעלם. גומות החן המושלמות שלו משתטחות לאבני סיד חיוורות ועיניו הכחולות, המושלמות, יודעות שצבען הצלול עומד להשתנות.
  מאוחר מדי. הוא מנסה להגיב. מאוחר מדי.
  הוא גבוה ממני בראש. אני בקושי מטר שבעים, כולי גרמי. עור ושרירים. אחיזת הברזל שלי מעולם לא הייתה חזקה יותר. אצבעותיי מתגלגלות לאגרופים זעירים. אני מרגיש את הצפיפות הנבנית בהם עד שהם הופכים לפלדה מחושלת. בתנועה אחת מתואמת ומושלמת הימני נוחת ישר במרכז. אדום וכחול מתערבבים. שיער קש מתמלא בנקודות אדומות והוא נופל לרצפה. ערימה של איברים מבולבלים, מכוערים, כמו אטריות ישנות שמתחילות להעלות עובש.
 

  אבל אתה ניצחת… הגעת ראשון… אני שומע קולות סביבי ממלמלים ואז אני ממשיך, זורם כמו הנהר האדיש ליצורים המסכנים שנקלעו לאשדות המסוכנות בנפתוליו. אני עובר מעליו ואומר כבדרך אגב, "היי יולי, הכל בסדר אצלי - מה אתך?" אני שומע אותו גונח פעם אחת, אז אני יורק לעברו ויוצא משם. אף אחד לא אומר מילה. השקט הזה הורס אותי. אני חייב רעש באוזניים - לא רק מנועים. כל רעש שהוא. אני יוצא החוצה. שקיעה באופק מבשרת משהו שאני לא ממש מודע לקיומו. אני עדיין בחליפת המרוצים שלי, אבל זה לא משנה. אני חייב לעוף משם.

​

  ברכב יש לי בגדים להחלפה. אני אדיש לסביבה. מוריד את החליפה, את כל הבגדים. הכל נזרק על העפר במגרש החניה. אני עומד ערום לרגע. שואף אלי את אוויר הערב הנכנס רק לרגע קט, ואז אני שוב מוקף בשקט המעיק הזה ונזכר מה אני חייב לעשות. אני מתלבש, נכנס לרכב והדבר הבא שאני יודע שקורה הנו הופעה של כוסית וודקה רוסית, כזו שיולי היה אומר עליה שחבל שזה מבוזבז על אנשים כמוני. בזבוז בהחלט. הייתי צריך להכניס לו גם את שמאל. נתתי לו להרגיש את הזרוע החלשה שלי, אבל הוא לא ממש יודע את זה. בזווית העין אני קולט את החלון שפונה החוצה לרחוב. זה פאב קטן. מעולם לא הייתי כאן אבל זה היה הראשון שראיתי. בחלון הם אפילו לא טורחים להסוות את עצמם. מדוע שיטרחו בעצם? האורות הכחולים, החולים, מחליאים אותי. יולי מחליא אותי. האיש שנכנס עכשיו בדלת מחליא אותי. הם שלחו טירון שוב לעשות את העבודה של הגדולים. הוא מתיישב לידי ואומר, "נימי, נימי, נימי…" עם הרעש של כל האנשים מסביב זה כבר לא מפריע לי. אחרי המירוץ השקט הזה הרג אותי. ידעתי שהשקט הזה יהיה מה שידרבן אותי להיכנס ביולי. אם היה יודע מה שאני ידעתי באותו בוקר, הוא היה מתנהג אחרת. לא הייתה לו דרך לדעת. ממילא אף אחד לא היה טורח לספר לו.
  "אתה בטח זוכר אותי," הוא ממשיך, "לא?" הוא מפלצת. הוא הר אדם. הכיסא המסכן חורק תחתיו. עוד רגע יישבר כמו זרד יבש בחום הקיץ. אין לו גומות חן. אין לו חן בכלל. הוא מנופח מסטרואידים ועורו הבוהק, השחום מזמין אותי לפוצץ אותו כמו שק של חרא. כמו כולם אצלו ביחידה. הם לא יכולים לגעת בי. הוא יודע את זה. הם יודעים את זה ועדיין משעשע אותם לחשוב מה יקרה כשאני אראה אותו. חרא במכנסיים. זה מה שיקרה. התספורת הצבאית שלו היא פשוט בדיחה חולנית. סטראוטיפיות נוטפת ממנו כמו שעווה מנר של חנוכה, הופכת מזקיף גאה לבליל חסר פשר של טיפות הנערמות אחת על גבי השניה. הוא לא מבחין בזה. מובן שאני זוכר אותו. אדם כמוהו לא שוכחים אבל אני מעמיד פנים ואומר, "לא." הוא נבוך לרגע אבל חוזר לעשתונותיו. מקיש באצבעותיו אבל הברמן לא ניגש אליו. הוא שונא שוטרים. אני יכול לחוש זאת בכל צעד שלו מאז שהגורילה צעד בשערי הפאב. המבוכה שלו חוזרת ונדמה לרגע שהוא מתחיל לגמגם כשהוא פונה אלי. ברגע האחרון הוא מצליח לשלוט בקולו ואומר בקלילות מעושה, "עמית. נפגשנו לרגע בחקירה הקודמת. לא אמרתי הרבה, אני מודה, אבל אנשים משום מה זוכרים אותי תמיד." זהו. זה הכי טוב שהוא יכול. טירון דפוק. הוא מרים את ידו מאחורי גבי כהכנה לטפיחה הגונה על השכם. אני מלכסן אליו מבט והוא מבין מייד. הברק הירוק בעיניי אינו ניתן לפרשנות מוטעית. ברגע האחרון ידו משנה את מסלולה והוא מקפל אותה מאחורי עורפו, מנסה לגרד פריחה דמיונית שנטפלה לצווארו.
  "כן." אמרתי, "יכול להיות שאני זוכר. מה הם שלחו אותך לומר לי?"
  עמית חושב שאני נפתח אליו. כמו כולם, הוא לא יודע כלום. אפילו הם לא מספרים לו כלום. לא מבין איך הם רוצים לעבוד ככה בכלל. הוא אומר, "יולי בבית חולים. אף שבור. לא היית צריך לעשות את זה."
  "לא היית צריך…" אני מחקה אותו ללא היסוס, "זו תוספת שלך?"
  "כן." הוא אומר מייד. בטחונו העצמי מתחיל לחזור אליו.
  "שמור את התוספות לעצמך. סיימנו? אתה עף?" אני רואה אותו רק בזווית עיני. הוא לא ראוי לתשומת הלב שלי, למבט שלי. כוס הוודקה יותר מעניינת ממנו כרגע. עמית עדיין מגרד את צווארו. הוא אולי התאושש מהמבט שלי, אבל היד שלו עדיין לא. הוא מהסס.
  "אני לא עף." הוא אומר, "אבל אתה כן. אני צריך שתבוא איתי."
הבנתי. זה האתגר. הם רוצים קרקס. אני רוצה רעש. כולם מרוויחים. הם לא סיפרו לו כלום. הוא יושב מימיני. זו טעות טקטית מצידו. לא סיפרו לו שאני שמאלי. הפעם זו השמאלית שלי. בשביל אחד בגודל שלו אני שמח שאני שמאלי. הוא לא מבין מאיפה זה מגיע. כמו שצפיתי, זה כל מה שהיה דרוש בשביל שהכסא שלו ייכנע. ביחד עם האף שלו, הוא ישכב עכשיו עם יולי באותה מחלקה. כשהוא על הרצפה אני שופך עליו את שאריות הוודקה שלי כי על זה יולי היה אומר ששווה לבזבז כוסית טובה. לא מגיע לו יריקה ממני. הוא מעולף אבל אני אומר לו בכל זאת, "אתם לא יכולים לגעת בי, חבורת דפוקים." אני יוצא משם אל אוויר הלילה המהביל. מהניידת יוצאים שניים. הם לא יודעים מה לעשות. אני מביט לעברם. הם רואים את המבט שלי וקופאים במקומם לרגע. אז הם מבינים ומתחילים לרוץ לתוך הפאב.
  מאוחר מדי. תמיד רגע מאוחר מדי והם אף פעם לא לומדים.
  אני נכנס לרכב, מניע. אני כבר לא שם. אני כבר ממש לא שם.
 

המשך יבוא...