אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

הם לקחו אותי. בתחילה לא הבנתי אבל אז ידעתי שהם היו צריכים את התירוץ בשביל עצמם, לא בשבילי. הם נכנסו לצריף הקטן, לחדר בו הצטופפנו עשרים נערים סביב שולחן עף ישן אחד, רבי אחד, ספר תורה אחד. הקצין אמר שרוחות מלחמה מנשבות ושכולנו צריכים לחזור הביתה עכשיו. הביתה? הרי הם שלחו אותי לכאן מפולניה, ללמוד תורה, להיות תלמיד חכם... מי מכם שרוצה לחזור לפולין ירים ידו עכשיו בבקשה. הקצין היה מאוד מנומס, ראיתי שהוא עדיין לא מצא את התירוץ המתאים, אבל תכף זה יגיע, הוא בחור פיקח. אני רואה שכמה מרימים את ידם ורעד עבר בי. אולי באמת הגיע הזמן לחזור. בעת משבר על המשפחה להתקבץ יחדיו. הם אומרים שהמלחמה בלתי נמנעת, אז אני נכנע ומרים את ידי גם כן. החוצה. הם אומרים לנו ואז הקצין מחייך בערמומיות ואומר לנו שהוא ידע זאת כל הזמן. המלחמה כבר החלה. אנחנו מרגלים פולנים שניחוח קלוש ביותר של דם ואבק שריפה יגרום לנו לרצות לחזור הביתה. לא, זה ממש לא כך... אני אומר לו והוא סוטר לי בחוזקה. אני עומד על רגליי, משתדל לא לקרוס. זה קשה אבל אני מחזיק מעמד. אתם כולכם מרגלים פולנים, הוא ממשיך, ולכך יש רק פיתרון אחד. אנחנו לא ברברים, אבל אנחנו צריכים נערים חזקים ובריאים.

 

הם לקחו אותי. חודש לאחר מכן אני בסיביר. מחנה עבודה. האוויר קפוא אבל אני לא מרגיש את הקור. אין טיפת רוח אז הקור הוא רגעי. כל מקום שאני עומד בו מתחמם מייד. אני נער צעיר וחזק. שש עשרה. שיא הנעורים. השומרים במחנה לא מאמינים שאני יהודי. אתה בטח איזה נאצי מתחזה, הם צוחקים עליי אבל אני לא מגיב. אני רק ממשיך לעבוד. הם לא היו היחידים שהבחינו בשונות שלי. זוג איכרים חשוכי ילדים היו מביאים כל בוקר חלב. לא בשבילנו. בשביל מנהלי העבודה והשומרים הרוסים. הם לא אמרו הרבה. קיבלו את התשלום והלכו, אבל בכל פעם היו מגניבים מבט לעברי. באחת הפעמים הם אמרו לי לבוא אתם. יש הרבה חלב והם צריכים עזרה לסחוב אותו למחנה. קולם רעד באמרם זאת. השומר בכניסה אמר להם לטפל יפה בנאצי הקטן. הם כהרגלם לא מתערבים וממשיכים איתי הלאה, אל עבר היער, שם נמצאת הביקתה שלהם. אנחנו מגיעים והם אומרים לי מייד.

"אנחנו יודעים שאתה יהודי. אתה היחיד שיכולנו לעזור לו. עכשיו ברח..." והם הצביעו לכיוון היער. "ברח!" אמרו שוב ביתר שאת. לא הבטתי יותר לאחור. לא הודיתי להם. פשוט ברחתי. עברתי ממקום למקום, מלקט אוכל, מים, גונב היכן שצריך. דיבורים על המלחמה כבר נשמעו בכל מקום ומישהו הזכיר את המילים "צבא אנדרס". גנרל אנדרס הבריטי היה קרוב והוא היה צריך חיילים. ידעתי מעט אנגלית, דברים פשוטים, עד שיום אחד מצאתי את עצמי במחנה שלו.

 

הם לקחו אותי. עמדתי מול אחת המשאיות שלהם, אימה אחזה בי למראה מפלצת המלחמה הזו. דרייב. אמרתי להם. הם צחקו ושמו אותי בתא הנהג. אינני יודע עד היום איך עשיתי זאת, מעולה לא נכנסתי לכלי כזה, אבל ידיי ורגליי נעו מעצמן והמשאית החלה לזוז. נהג משאית. הם לימדו אותי כמה שעות ואמרו שאני יכול לבוא איתם. לאן אתם הולכים? שאלתי. לפלסטינה, בדרך למצריים לעזור לצבא הבריטי שם. לא ידעתי מה לומר. הם ראו שאני מפוחד. ארץ ישראל! לא האמנתי זה לא יכול להיות אמיתי. אבל הנה זה קורה. אני נוהג במשאית בריטית היישר אל ארץ הקודש.

 

הם לקחו אותי. עברנו לאורך החוף וראיתי אנשים. יהודים. זיהיתי אותם מבלי שידעתי. מהיכן אתם? שאלתי. קיבוץ. הם אמרו. באנו מפולניה. אנחנו כאן בקיבוץ גליל ים. מהר מאוד הבינו מי אני. סידרו לי זהות חדשה, הבריחו אותי מצבא אנדרס. הבריטים קצת חיפשו אותי, אבל לא יותר מדי. לקחו נהג משאית אחר, ערבי, אחד שמכיר את הדרכים למצריים והמשיכו בדרכם.

 

על מה שקרה עם משפחתי בפולין שמעתי רק מאוחר יותר. לא היה לי מושג שבדרכי המפותלת הצלחתי להתחמק מזוועות המלחמה. מישהו דואג לי, אני יודע... הם אמרו שאין אלוהים אחר כך, אבל איתי הוא היה תמיד. כל אחד והאלוהים שלו. עכשיו אני כאן, זה מה שחשוב. בארץ ישראל.

 

*** מבוסס על סיפור ששמעתי מסבא שלי כמה פעמים במשך השנים. 20 שנה כמעט הוא לא איתנו ומעולם לא הספקתי לשאול אותו מספיק. כנראה שחלק מהפרטים אינם מדוייקים, אבל המסע שלו תמיד ריתק אותי. זו פעם ראשונה שאני מעלה זאת על הכתב. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והשואה שלו ***

 

יום השואה 2018