אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  אתה מתעורר, מתהלך לך מסביב לבלוק פעם אחת ביום. סיבוב אחד בדיוק. כל יום באותה השעה. מתחיל את הליכתך בגאווה כמו היה העולם כולו צופה בפעילותך האצילית. ברגע זה צועד אתה בבטחה בחצר המקיפה את הבנין בפסיעות קטנות ואיטיות. הו, הייתה פעם אחת באביב, עת פריחת החלבלוב בה דרכת מבלי משים בכלל על הפרחים העדינים. גברת שרה השכנה תפסה אותך בקלקלתך וכך, בעוד מחלונה בוקעות זמירות ענוגות של להקת משינה שרה בקולי קולות ובשיא הרגש, פתחה אותו באבחת יד מהירה וקראה אליך בניסיון נואל להבהילך, "פרחח זקן שכמוך! מה אתה מעולל לחלבלובים הנפלאים שלי? רד מהם תכף ומייד." אך אתה יודע כיצד מר. וינסטון האצילי צריך לנהוג וככזה אתה מתעלם ממנה לחלוטין, מועך עוד אי אילו פרחים שנקרים בדרכך. בערך באמצע הסיבוב אתה שומע כבר את קולות הילדים מלמעלה. עוד רגע ירדו לשחק כולם בגינה. זוהי שעתם היפה ואין בכוונתך להפריע להם. אתה תסיים את הסיבוב שלך בדיוק כשהם יחלו לטופף בצעדיהם הקטנים למטה, הד צחוקם נשמע היטב בחדר המדרגות. זה הזמן שאתה עובר מצידו המוצל של הבלוק ומגיע אל קרני השמש המלטפות של אחר הצהריים. בשלב זה אתה מתיר לחיוך רחב להתפשט על פניך ולהאט אף יותר את צעדיך, כך שתוכל להתענג על אותה שמש נדירה שמי יודע עוד כמה ימים כאלו עוד תזכה להם… בחזרה בפתח הבניין הילדים כבר שם, מחכים לך. "היי, מר. וינסטון, תראה מה הבאנו לך היום!" היו אומרים ומנופפים בידיהם הקטנות. אתה נעמד לרגע, מעמיד פני תם, ואז פונה לעברם ובצעדים זריזים להפליא מתחיל לנוע לעברם בשקט מופתי. היה זה כאילו לרגעים ריחפת מעל הקרקע, כה אצילית היא תנועתך. אתה יודע שכל יום תקבל מהילדים את אותו הדבר, אבל אצלך, שיגרה הינה התגלמותה של האצילות. כך הם מניחים בפניך קערה אחת עם שימורי דגים, אחת עם חלב ואחת עם מים, למקרה שתהיה ממש צמא. "מר. וינסטון כבר קשיש אתם יודעים." אומרת אחת האימהות ומייד אחד הזאטוטים צועק, "זקן? בן כמה הוא, אמא? הוא ימות?" אמא רק מלטפת ואומרת ברוך, "מה פתאום למות? פשוט שמונה עשרה שנה זה הרבה לחתול." אתה מסיים את הארוחה, מתכרבל בפינה שהכינו לך הילדים, עוצם עיניים ונרדם.