אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

"…ומתוך תימרות העשן נגלה אליהם:

הסכיתו כולם ויאמרו – נעשה!

כך – ניגן הוא : והם נדרו – כך יהיה!

וכך היה – כפי שנאמר – ופרימריט, בדד, נותר לזיכרון דברים…"

​

​

הכוח ליצור . . .

  ימי קיץ אחרונים, הרוחות המזרחיות האחרונות של העונה נשבו שוב, מייבשות בפעם המי יודע כמה את שפתיו הלחות של פרימריט אלוקי. הוא צעד בחיוך אל מחוץ למשרדי חברת הנסיעות כשבידו כל הכרטיסים, הטפסים והתעודות שיצטרכו הוא וחבריו בטיולם אל חוג הקוטב הצפוני. הם עבדו קשה כל הקיץ בכדי לממן את הנסיעה, ועתה הם באמת נוסעים לשם ! פרימריט לא האמין שרגע זה אכן הגיע סוף כל סוף… הייתה זו שנתו הראשונה באוניברסיטה. זה עתה סיים ללמוד את יסודות המדע החדש הנקרא בפי כל "פסיכולוגיה מעשית", אך בפי המרצים נקרא "פסיכוגנטיקה". השנה הקשה הייתה כעת מאחוריו, הבחינות תמו, וכמוהן גם העבודה בה עבד כשכיר במשך חודשי הקיץ. נותרו שלושה שבועות של שקט עד לתחילת השנה הבאה. עתה היו כל מחשבותיו מרוכזות בנסיעה הקרובה לקוטב הצפוני עם חבריו. חופשה במה שהוגדר כ-"המקום השקט עלי אדמות" נראתה כקוסמת במיוחד. פרימריט חשב על כך בעודו צועד בחיוך אל דירתו במרחק כמה גושי בניינים מחברת הנסיעות הקטנה, שם החל לארוז את חפציו לקראת הטיול הארוך. הוא ניסה להעלות בעיני רוחו את מסלול הטיול, ניסה לדמיין איך יראה הדבר למענו הוא וחבריו נוסעים עד קצה העולם - "הזוהר הצפוני". התופעה תמיד הקסימה אותו והוא נשבע, עוד בהיותו ילד קטן, שהוא יראה את הדבר האמיתי במציאות - לא רק מבעד לתמונות שכיסו כל מקום פנוי על קירות חדרו.

 

  פרימריט פגש, כמתוכנן, את חבריו בשדה בתעופה להמראות בליסטיות. כולם היו מוכנים ומזומנים לנסיעה וכך, תוך פחות משעתיים, מצאו את עצמם פרימריט וחבריו קופאים מקור בשדה התעופה הבליסטי היחיד בקוטב הצפוני. לא בדיוק בקוטב, מכיוון שלא הייתה יבשה בדיוק בקוטב, אבל די קרוב – וזה היה מספיק בהחלט. האופק נראה חשוך עדיין - היו אלו ימי המעבר מלילה ליום. השמש תזרח שוב בימים הקרובים.

 

  בינתיים היה זה כמו לעמוד על סיפונה של חללית ולהביט החוצה - אל הכוכבים הרחוקים ואל הריק האינסופי של החלל העוטף אותם. המחזה עתיד היה להתרחש באחד מהימים הקרובים, במשך שלב כלשהו של הזריחה הארוכה ביותר עלי אדמות. מחשבות אלו ואחרות חלפו להן במהירות במוחו של פרימריט בעודו פוסע על הקרח הנוקשה אל מחוץ לשדה התעופה. היו כמובן גם שאר חבריו, אך פרימריט אלוקי היה העיקר - הוא היה המנהיג, הוא היה הנפש הפועלת שהניעה את חבריו ולבסוף את העולם כולו. והחשוב מכל - הוא היה היחיד שהעז לבדוק את אותה תופעה מוזרה ואינני מתייחס כאן ל"זוהר הצפוני". היה זה בבוקר יום חמישי כאשר הוביל אותם בכפור הנורא לחזות בתופעה לה ציפה שנים כה רבות…

 

  השנה לא יארך האירוע זמן רב, חזה שירות התיירים, כך שכדאי לבדוק את מצב השמיים בכל בוקר. פרימריט וחבריו פסעו בכפור הנורא של אותו בוקר לעבר מקום התצפית אותו קבע פרימריט יום קודם. השמש עדיין לא עלתה מעבר לאופק, וגם לא תופיע במשך הימים הקרובים. אך זו לא מנעה מהאופק להתבהר במקצת ולהקרין ניצנים סגולים - ורודים שהעידו על סיכוי גבוה לקיום "הזוהר הצפוני". חבריו של פרימריט החלו להתלונן על הקור. ישנם מקומות סגורים מהם אפשר לצפות בתופעה, טענו חבריו, אך הוא הפציר בהם להישאר אתו בחוץ. לבסוף נעתרו ונשארו במעילים רכוסים היטב ושיניים נוקשות מקור לצפות במחזה. לאט, לאט, הזדחלו להן קרני האור מעבר לאופק והשמיים נצבעו, לאחר דקות ארוכות של ציפייה מתוחה, בצבעים המשתנים של "הזוהר הצפוני". המחזה היה מהמם הסכימו כולם בליבם, והיה שווה את היציאה החוצה אל הקור הנורא. עתה משהופיע במלוא הדרו שכחו כולם את תלונותיהם על הקור ועיניהם התמקדו באופק, רואות את היקום כולו נצבע בסגול וורוד - בתוכו נצנצו כל כוכבי הלילה. אם היו מתעלמים מקו האופק הנמתח לנגד עיניהם היה נדמה כי הם מרחפים בערפילית גז אי שם במרחבי היקום. מי שראה את קו האופק היה יכול לחשוב כי בעוד רגע ינחת אלוהים בכבודו ובעצמו, אי שם מעבר לאופק, ויברך אותם לשלום. היתה מן הרגשה מוזרה של קדושה באוויר, למרות שאף אחד מהסטודנטים הצעירים לא האמין באמת באלים המופיעים בסיפורים עתיקי היומין. למעשה לא היתה קבוצה אחת מאורגנת בעולם כולו שהאמינה באמת ובתמים באחד או יותר מהסיפורים האלו. בתור סיפורים לכשעצמם הם היו מרתקים וכולם ידעו שיש בהם מן האמת, כפי שכל אגדת עם התבססה ביסודה על חוויה אישית של הסופר עצמו. שובל האש בשמיים כמעט שכנע אותם שאלוהים באמת נחת במקום ממנו בקע לכאורה "הזוהר הצפוני". כולם, מלבד פרימריט, השתופפו לשמע הרעש האדיר ולמראה שובל האש האדיר שעבר מעל ראשיהם עת חלף לו המטאוריט במהירות עצומה לעבר פגיעה בקרקע. פרימריט הביט לעבר עמיתיו והיה יכול רק לחייך קלות לעברם, מבחינתו לא היה כל טעם לרבוץ מפוחד על הקרח ולהפסיד כזאת תופעה מרתקת. מיד לכשהתאוששו אמרו לו שכדאי מאוד להסתלק מהמקום במהירות האפשרית, מי יודע לאיזה פיצוץ יגרום המטאוריט ועד לאן יגיעו השברים. פרימריט לעומתם נשאר רגוע וטען שאין כל טעם לברוח מהמקום - להיפך - כדאי לבדוק היכן נפל המטאוריט. לרגע חשבו חבריו שפרימריט השתגע לגמרי, אך ההסבר שלו הרגיע אותם במהירות: המטאוריט כבר פגע באדמת הקרח לפני יותר מדקה וקולו של הפיצוץ עדיין לא נשמע, מה גם ששום הבזק של פגיעה לא נראה באופק. הם השתכנעו וצעדו בעקבותיו לעבר מקום נפילתו של המטאוריט.

 

  לא היתה זו כברת דרך ארוכה ולמעשה חשבו כולם כי המטאוריט נשרף לגמרי באטמוספירה ולא יישאר לו כל זכר. מה שפרימריט וחבריו מצאו שינה אותם ואת כל תפיסת העולם שלהם מן הקצה אל הקצה. העולם כולו היה עתיד להשתנות מאותו רגע והאיש שהוציא את השינוי מן הכורח אל הפועל, האיש שהעז לחקור את אותה תופעה שלא לשמה הגיעו הוא וחבריו לקוטב הצפוני - האיש הזה נקרא בפשטות פרימריט אלוקי.

 

. . . והכוח להרוס . . .

  ואז הוא עצר לרגע, לחשוב. הריצה התישה אותו לגמרי. באופק כבר נראתה, אפופת זוהר והדרת כבוד, בימת הנאומים. לא היה טעם להמשיך, הוא חשב, הם ישיגו מה שרצו, למרות הכל. עכשיו מה שחשוב זה לרוץ. איך הם הצליחו להפיל אותו בפח? שאל את עצמו שוב ושוב… אני עוד אוכיח להם שלא היה כדאי להם להתעסק איתי בצורה שכזאת, חשב בעודו רץ. אולי אגנוב איזו מכונית מזדמנת, חלפה מחשבה בראשו - לבעלים בטח לא יהיה אכפת, בטח לא אחרי מה שיקרה כאן. הוא הביט בשעונו והניד בראשו לאות של אי שביעות רצון. מעט זמן, מעט מדי, הוא חשב והמשיך לרוץ. כמה טיפשי מצדו, חשב בעודו מנסה להניע את כל תשעים הקילוגרמים של גופו למקום מבטחים, מי לכל הרוחות היה מאמין לו, עד שזה לא היה פוגע בהם... ואז במבט אחרון של הפתעה הם היו סוף סוף מבינים. אבל העיקר עכשיו - להתרחק מהמקום הנורא ההוא, למצוא מחסה ומהר...

 

  מרחוק עוד נשמע קולו המרוחק של הנשיא שזה עתה נבחר מהדהד באלגנטיות בין גורדי השחקים, "...שלום ואחווה הבטיחו לכם כולם לפני, אך אני אינני מתיימר להיות כקודמי בתפקיד, שגשוג ועוצמה יבואו קודם ובעקבותיהם השלום, השלווה והאחווה..." הנאום נקטע על ידי ההמון השואג. היה זה יום חג ללא ספק, אך הוא התעלם מכל המהומה והמשיך לרוץ... לכביש, צפירה... הטיפש האומלל לא ידע מה הוא עושה כשעצר באמצע הכביש, כמעט דרס אדם במרוצתו, הזעם השתלט עליו והוא יצא ממכוניתו שנעמדה באמצע הכביש, המנוע מהמהם והדלת פתוחה. איזו הזדמנות! הצפירה והצעקות לא הסיחו אותו מהאינסטינקט החייתי שבו - לשרוד. בכל מחיר. רק לשרוד – ואז: לנקום! וכך, כאילו אותו נהג אומלל לא היה שם בכלל, הוא חלף על פניו ונכנס למכונית ומי שהיה כמעט הפוגע הפך לכמעט נפגע כאשר המכונית חלפה מילימטרים ספורים מרגלו והמשיכה להאיץ בכביש הסואן. הרדיו שידר בכל הערוצים כמעט את נאום הפתיחה של הנשיא לרגל היבחרו לתפקיד, "...רבים יאמרו כי העמותה אותה אני מייצג אינה רציונאלית, אך מה יותר רציונאלי מכך שאני, בתור חבר עמותת אלי"ם, נבחרתי לכהן בתור נשיאכם, בינתיים..." רחש קל של צחוק מאולץ עלה מהרדיו כאשר ההמון ניסה ככל יכולתו לצחוק ביחד עם הנשיא החדש. הוא לא צחק בכלל. "בינתיים" הוא אומר, שיצחק, חשב לעצמו והמשיך לנסוע, הרחק, כמה שיותר רחוק אל מחוץ לעיר, ושם מעבר לגבעה, לתל או להר הקרובים ביותר, כל מחסה שהוא יהיה טוב. השעון האיר בספרותיו הדיגיטליות הירוקות את לוח המחוונים והצביע על כך שכמעט הגיע הזמן. לפחות אף אחד לא ישרוד בכדי להאשים אותו במה שיקרה.

 

  המכונית שייטה לה בשקט מופתי אל מחוץ לעיר ומשם כמעט מעבר לגבעה שליבו כל כך קיווה שתצפה לו שם. אני עוד אחשוף את כולם – כל הרמאים האלו! חשב והביט במראה האחורית. ואז ראה את הבלתי נמנע. ההבזק בא קודם, מסנוור כמו מיליון שמשות, ואז הרדיו הפסיק לשדר ושקט השתרר במכונית הקטנה. עוד מבט במראה האחורית הראה את שאין לטעות בו : יפהפייה ואימתנית כאחת היתמרה לה הפטרייה הגרעינית אל שמי הערב המאדימים. הנשיא מת, הוא ידע, ולמרות שזה נראה כמו הסוף הייתה זו בעצם ההתחלה של משהו נורא יותר. גל ההדף לא יאחר לבוא, אני חייב למצוא מחסה, חשב, אך לא נותרה בידיו כל ברירה מלבד לנסוע עוד ועוד עד שמישהו ינצח - גל ההדף והחום או המרחק שכבר עבר... האופק מלפנים נראה שטוח באופן מעורר אימה והפטרייה במראה האחורית המשיכה לגדול ולגדול ולגדול...

  

. . . טמון ביצירי כפיו של האל . . .

  הם, וגם אני ביניהם, יקראו לזה "המלחמה הגדולה". לא מפני שהיא נמשכה זמן רב או הייתה מיוחדת באופייה. זו לא הייתה המלחמה הגרעינית הראשונה בתולדותינו וגם לא השנייה אבל היא הייתה האחרונה. ומשום כך היא נקראה כפי שהיא נקראה : המלחמה האחרונה - בזכותה, או בזכות מה שקדם לה, לא היו יותר מלחמות בעולמנו. לאחר המלחמה הזאת נשבעו ראשי המעצמות שמלחמה כזאת לא תישנה ונתנו לה את השם "המלחמה הגדולה".

 

  הסיפור היה ידוע לכולם עוד מזמן היותם ילדים קטנים, אני אהבתי מאוד את הסיפור ומשחר ילדותי התחלתי להתעניין באותה מלחמה אחרונה עלי אדמות. בגיל עשר כבר התחלתי ללכת לארכיונים הממשלתיים ולאגור חומר. לא ידעתי אז מה התועלת בכך, ידעתי רק שזה מעניין וככל שלמדתי את המלחמה, כך היו לי עוד ועוד שאלות עליה. את אותו סיפור ששמעתי לפני שנים כמו אגדה שכתבתי עתה מחדש בצורת מסמך היסטורי. כמובן שהיו מסמכים הסטורים על הנושא שנכתבו עוד לפני שנולדתי, אך גם אני רציתי לתרום את חלקי. ובצורה בה אני הבאתי את הדברים לידי ביטוי – קיבל הכל משמעות שונה בעיניי. לא יכולתי למצוא שום סיבה הגיונית למהלכים ההיסטוריים שקרו באותה תקופה. הייתה זו תקופה ללא סיבה. או לפחות ללא סיבה הנראית לעין.

 

  ואלו היו פני הדברים: המלחמה החלה, כמו תמיד כמעט, ברצח. הוא עלה לשלטון בדרך דמוקרטית, לא היו לו אויבים מבית או מבחוץ, ובכל זאת, ביום ההכתרה כנשיא הגוש המזרחי, ירו בו. בו ובכל מי שעמד ברדיוס עשרים קילומטרים ממנו.

טיל כתף גרעיני.

 

  רצח בעזרת טיל גרעיני היה בהחלט רעיון שאף אחד לא חשב עליו, ושירותי הביטחון בכלל לא העלו על דעתם כזאת אפשרות נוראית. אולם מדוע יחפוץ מישהו... המלחמה החלה מיד. ולמרות שנסתיימה תוך פחות משבועיים, כמו כל מלחמות הגרעין הרגילות, סיבת ההפסקה הייתה לא ברורה כמו הסיבה לתחילתה. מנהיגי המעצמות החליטו לדבר רק שבוע לאחר פרוץ המלחמה, וכשדיברו והחליפו ידיעות הם הגיעו למסקנה שמלחמה זו לא תביא רווח לאף אחד מהם, זוהי מלחמה שהחלה בטעות. מישהו מבחוץ רצה לגרום למלחמה הזו. אולם מדוע יחפוץ מישהו...? הם שאלו אחד את השני.

 

  מה הייתה הסיבה? מי הניע את גלגלי המלחמה הרצחניים בפעם האחרונה? ומדוע? השאלה נשארה ללא מענה עד עצם היום הזה ואני, כן - אני, בהיותי בן עשר שנים וכמה חודשים החלטתי למצוא את התשובה. הם אולי התייאשו ממציאתה אבל אני רק עכשיו התחלתי ובכל זאת - כל החיים עדיין לפני ואותם מנהיגים שהחלו את המלחמה הזאת כבר מתו מזמן – ולא בנסיבות טבעיות, עלי לציין.

 

  ולכן, כפי שאני ראיתי את המצב, הכל מעתה תלוי בי - אם אני לא אמצא תשובה מי ימצא אותה במקומי? החלטתי לחקור את כל האירועים שהופיעו בעיתונות החופשית עד שנה לפני תחילת המלחמה… מלידתה של תינוקת עם שני ראשים ועד נפילתו של מטאוריט בקוטב הצפוני. כל דבר קטן היה יכול להשפיע. מי יודע איך תשפיע מוטציה על מישהו עם מוח מעוות? סיכוי קלוש ביותר שהדבר קשור לתחילתה של המלחמה אבל החלטתי שאני בודק את כל האפשרויות וכך עשיתי. ותמיד, לכל אורך הדרך, איכשהו, ידעתי שאמצא את התשובה.

 

  לא תיארתי לעצמי שיעבור זמן כה רב עד שאמצא אותה. לבסוף, כשהצלחתי, לא היה זה פשוט כלל וכלל, התהליך והתשובה עצמה...

  "מדוע אנחנו כאן?" שאל אותי פעם אדם זקן מאוד, שגם התיימר להיות חשוב, לפחות בעיני עצמו.

  "היכן כאן?" שאלתי אני בחזרה.

  "כאן, על כוכב הלכת הזה?"

  "ובכן, זו שאלה די מורכבת, אינך חושב כך?"

ואז זה הכה בי!

  "מדוע אנחנו כאן?" - זוהי התשובה, ידעתי, וכאן תמה חקירתי!

 

. . . ולא באל עצמו :

  כוחו של האל טמון ביכולת ניתוב נכונה של אותו כוח לתועלתו שלו, כך שיצירי כפיו ייפגעו באופן מינימלי והוא עצמו לא ייחשף בפניהם יותר מהנדרש. עליו להישאר בלתי פגיע ונשגב כתמיד, נערץ ועל טבעי כאחד, בעל העוצמה ובעל היכולת לנתבה תמיד ובכל רגע נתון לתועלתו הבלעדית...

​

פרימריט אלוקי

​